מיי מייקל
28 06 2009ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.
אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.
והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.
אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’. ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.
והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.
קטגוריות : כללי, מוזיקה, מוות, סטיות, ארס פואטי, סנטימנטליות, מחריד את אמות הסיפים, תחרויות נושאות פרסים, העולם, מספיק עם הציניות, נכתב ע"י שירצה
מגיבי על