נ’ נגד נ’ » 2008 » אוגוסט

שמנות שמנות שבא לבכות

29 08 2008

כבר כתבתי שני פוסטים ago על אחד הסימפטומים הקשים של ההזדקנות - החתונות. לא דמיינתי שיש אנשים בגילי שמתמודדים גם עם, רחמנא ליצלן, הריון. כן, כן, ילדים. מוצצים, חיתולים, מגבונים לטוסיק וכל הדברים הלא מתכלים האלה.

לא מזמן כשחזרתי מממסעותי למציאות האפרורית הנוכחית, נאלצתי גם לחזור לעבוד. לא הרבה קרה בששת החודשים שבהם נעדרתי מאותו מסדרון. כולם עדיין מנסים להפיק המון לקחים, רבים על אותן משמרות ושונאים את אותו האוכל. אבל מסתבר שכמה דברים חדשים כן קרו בששת החודשים שנעדרתי בהם - הכרסים. (או אולי יש לכתוב בטנים?).

הם צצו כמו פטריות אחרי הגשם. בוסיות צעירות ומזדקנות וגם סתם בחורות (כמעט בגילי!) שהחליטו שבא להן להביא ילד לעולם. מכרסמות בלהט וופלים, טוחנות סנדביצ’י ענק, ועוד כמה דברים שלא הרשו לעצמן באזרחות (שכחו ממלפפון חמוץ).

ובשבוע האחרון, י’ (השם המלא שמור במערכת), שסיימה לא מזמן ללמוד ב בית ספר לטלויזיה של רשת, סיפרה לי על פיילוט שהפיקה לסדרה המגוללת את סיפורו של זוג צעיר, שנחשו מה -  מנסה להיכנס להריון.

אולי מישהו שכח שבתשעת החודשים האלו צומחים בעיקר טחורים וורידים ברגליים ולא זוגיות מוצלחת ואושר פנימי, אבל בכל מקרה - ב”רשת” חשבו שזה יצטלם טוב.

האמת היא שהזוג שם לא נראה כמו זוג נורא מוצלח, אבל יש פתיחה מאוד חמודה של זרעונים, וגם קטעי צחוקים מוקלטים של “קהל” שמחפים על הכל. אגב, הסיבה שבגינה מחליטה האישה שבפיילוט להביא ייצוא חי לעולם היא כי היא תזכה לקצבה מהמדינה ולשלושה חודשי חופשת לידה. איכשהו, זה לא נשמע הכי משכנע

)אם כבר נכנסתם לקישור האחרון תציצו גם ב”חצילילה” שבו טל ברמן משחזר בחוסר רצון את התקופה שבה הוא היה פורץ דרך בתחום הלייט נייט ההזוי, ואת “עולים על סרטון” שבסופו יש הפתעה [רמז: קווין סמית’]).

ההריון היחיד שממש שמחתי לשמוע עליו הוא ההריון של הכלבה של ווי. סופסוף יש הצדקה לעובדה שהכלבה נראית כמו הֶדום. וגם הגורים שאינשאללה יבואו לא יהיו זקוקים לברית מילה/אוניברסיטה של “שילב”/קצבה מהמדינה – והיד עוד כל-כך נטויה.

אז אני אומרת, כבר נגמרה התקופה שבה האדם היה חייב להתרבות כדי שהמין האנושי ישרוד. הטרנד הנוראי הזה חייב להיפסק.

 



כשחלום הופך למציאות…

21 08 2008

לאור המוד הבכייני שתקף את הבלוג, הוחלט (על אף הלבטים ברבים) כן לפרסם את הפוסט הבא: 

נתחיל ונאמר כי תקופת מבחנים זה דבר חרא. אני מתנצלת מאד על הבוטות, אבל זה נכון. זו תקופה איומה בלי תכלית (אולי עם קצת תכלית).אתה ישן, אוכל, לומד, מדבר, חולם ונושם את התחום הנלמד. השבוע חלמתי למשל שסינוס וקוסינוס לופתים אותי עד שהטנגנס בא ומציל אותי ממש ברגע האחרון כשאני עוד מפרפרת.

וזה עוד מהמקרים הקלים שהזמן הארור הזה הביא אותי אליו.

ואולי כי צרת רבים היא חצי נחמה (או נחמת טיפשים) אני מפצירה בכם לשתף אותי בשפל הלימודי הגדול שלכם.

נראה אתכם יותר מסכנים ממני…



הזיקנה

18 08 2008

עלה לי מספר העדשות

אנשים מסביבי מדברים על חתונות

מוניתי להיות “עוגן מקצועי” בעבודה

אני מפרידה בין כביסה לבנה וצבעונית, ומשווה מחירי סופרים

הספורט שאני עושה ”בונה עצם”

אח שלי ציין בפני את העובדה שרק עוד 16 וקצת שנים אני אהיה בת 40.

:( 



Happy W-day

4 08 2008

כמו שאיש א’ אמר בתגובה שלו לפוסט שבו שמתי תמונה ובה שמה של wawa  שהופיע על מכסה ביוב, הייתי צריכה לחשוב קדימה. מה אני אעשה ביומולדת שלה? ואופס, זה היום! (או בעצם היום לפני שעה ורבע). אז ברוב רדידותי, אין לי אלא להגיד מזל טוב, כן ירבו חתיכות בטון ששמך יהיה כתוב עליהן!

(ולא, אני לא מתכוונת לקבר שלה, זה עשוי משיש בדרך כלל. וחוץ מזה אני מאמינה ש-W תתרום את גופתה למדע).



שארית התום בארגזי קרטון

4 08 2008

עברתי דירה. אני יודעת שכמעט כל בנאדם שני עובר עכשיו דירה, אבל בכל זאת. אם יהלי סובול שואל אם זה מעשה אומנות או מעשה יומיום, אז מבחינתי זה לא מעשה יומיום בכלל.

השבוע סייד קשוע כתב בטור שלו שבאופן אירוני אריזת בית היא אחד הרגעים הכי סנטימנטליים בחיי משפחה. גם אותי, כמו אותו, בין הקרטון הרביעי לחמישי, פתאום תקף איזה רגש של עצבות. וכשראיתי את כל חיי מונחים להם בין כתלי הפונטו (שהפכה בינתיים למשאית הובלות זוטא), הרגשתי שיש פה איזה משהו שאני צריכה להבין, איזו סמליות, אבל לא בדיוק ידעתי לשים את האצבע מהי. כמו שסייד כתב, הייתה שם איזה מתקפת חושים. וכשהיא קרתה, ידעתי שהחיים זה לא רק זה.  

יש לציין, זאת הפעם הראשונה בחיי (את גיל שנה וחצי לא החשבתי) שאני עוברת דירה. לא התכוננתי לרגשות המפתיעים האלה. גם לא לעובדה שלהעביר דירה לוקח שלושה ימים ולילות ותופס בממוצע כ-40 שרירים. אבל התעסוקה וההתרגשות דחקו החוצה את כל הסנטימנטים. רק אחרי כמה ימים הם חזרו אלי במלוא עוצמתם, כשעברתי במקרה ליד המושב, אבל לא לקחתי את הפנייה.

ובסוף השבוע האחרון זה קרה שוב, כשאחרי ארוחה משפחתית אמרתי ביי לאמא ואבא, תודה על הכביסה, ונסעתי הבייתה. רגע, הבייתה? בעצם מה עכשיו הבית? ניסיתי להגדיר טרמינולוגיה אחידה - יש את “הבית” ויש את “הדירה”. הדירה זה פחות ביתי מבית. ובכל זאת לפעמים נפלט לסנאי, “אז מתי את באה הבייתה?”