נ’ נגד נ’

חולייטה הציעה מלחמות עקובות מדם.

מה אתם חושבים?

אין לה יום הולדת או משהו, אבל תשתיות הביוב של מדינת Western Australia החליטו להקדיש לה את זה…

אחרי הדרמה שהתרחשה בבלוג בימים האחרונים בעקבות מניעת חופש הביטוי של בשר מבשרו של הבלוג, הבטחתי פוסט שיעסוק בנושא. האמת היא שזה היה לגמרי לא לעניין מצידי להכניס את התגובה שהכנסתי, וקיבלתי אחריה מייל נזיפה שכותרתו הייתה “גוועלד!!”. כל זה בגלל שחשפתי פרט שנ’ לא הייתה רוצה שמישהו ממשפחתה יקרא עליו במקרה מעל דפי הבלוג (ואולי גם את זה לא הייתי צריכה לכתוב…?).

בכל מקרה, בגלל פחדים כאלה, המשפחה שלי למשל, לא יודעת שום דבר על הבלוג. זה לא שאני מסתירה כאן סודות גדולים, אבל יש דברים שאני מעדיפה שהם לא ידעו. אולי תופתעו לדעת שאני נחשבת במשפחה שלי ל”נורמלית” מבין הילדים, אני לא רוצה לאכזב אותם ושיגלו שגם זה לא.

ויש עוד סיבות. סיבה. אמא שלי. מדובר במטרד גדול שעדיף שכמה שפחות אינפורמציה תזרום אליו. בכל צעד בחיים או רק מחשבות בכיוון מסוים, עד שזה לא מגיע לכדי יישום או שצריך לבקש ממנה כסף (כי לטס פייס איט, לאבא שלי אין שום מילה בנושא) - עדיף שהיא לא תדע. אני ואחיי יודעים טוב מאוד לשתוק, ולא מפליא שכמה מאיתנו פיתחו קריירות מצליחות בתפקידים הדורשים שתיקה. גם פיתחנו חוש טוב מאוד למומנטום, כי מומנטום זה הכל בבשורות.

אבל הסנאי, הסנאי לא מנוסה בכלל.   

דוגמא חיה מאתמול בערב - *ארוחה משפחתית* (מדברים על מומנטום), הסנאי זורק לאחי משפט שנשמע בערך כמו “דווקא מצאנו משהו טוב ב-750 דולר, אבל הבעל-בית לא מוכן להשכיר לסטודנטים”.

אוזני הרדאר של האישה קלטו משהו והתגובה לא איחרה להגיע: “אז אתם עוברים דירה??” (חייבים לומר שגם קצת הקלה הייתה שם).

אני: “אמא, לא עוברים ולא כלום, שום דבר, תשכחי ששמעת את זה”. וזה באמת לא היה רחוק מהמציאות, כי בסך הכל הרצתי איזה חיפוש בהומלס, מתוך עניין בנדל”ן של צפון תל-אביב…

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בזמן הקצר שחלף מאז אתמול בערב כבר הספקתי לשמוע את “גם הבת של רבקה מחפשת, אם תמצאי משהו תגידי לה”, “אולי תדברי עם יוסי, הוא מבין בזה” וכמובן את “אבל למה דווקא שם, זה הכי יקר”. לא אתפלא אם מחר בסופר אני אפגוש איזו שכנה שתגיד “אז שמעתי שאת עוברת לתל אביב!”, כי הרי מהרגע שהמידע אצל אמא שלי היא צריכה לעשות וי על הפצה בתחומי המועצה האזורית.

אז זה לא כי יש לי בעיה עקרונית שהם ידעו, אני פשוט כי אני לא רוצה תגובת יתר על כל מיצמוץ שהיא במקרה אפשר לקרוא פה ולהסיק ממנו מסקנות מכאן ועד לסידני. ואותו הסיפור עם נ’ השנייה אני מתארת לעצמי. אף פעם לא הבנתי את הבנות האלה ש”אני מספרת לאמא שלי הכוווול! אנחנו חברות הכי טובות!”. איך זה יכול להיות? איך?

ובנימה זו אסיים. להת’.