נ’ נגד נ’

היום מצוין על ידי חופן אנשים יום הנחמדות הבינלאומי. הוא לא באמת בינלאומי, יום הנחמדות הזה, למרות שמי יודע - אולי מתישהו יהיה. את המאורע מארגנת העמותה לקידום הנחמדות בעולם. בפועל זו לא עמותה של ממש כמו יוזמה של שני בחורים נחמדים (השערה בלבד) שמדי שנה יוצאים לרחובות ת”א כדי לחלק פרוספקטים המציעים לעוברים ולשבים להיות נחמדים יותר. המזור לבעיות העולם, טוענים השניים, ימצא בהעלאת רף הנחמדות. לא יודעת לגביי זה, אבל היה נחמד אם בדרכים לא יראו בי אוייבת. נדמה לפעמים שגם כשאני מנסה לחתור לימין כדי לעלות במחלף הביתה, הדבר נדמה לשאר הנהגים כמו הכרזת מלחמה.

התנהגותי שלי ללא רבב כמובן, וכלל אינני זקוקה לו, ליום הנחמדות.

**אנא ילדים, ספרו את מספר הפעמים בהם כתובה בפוסט המילה ”נחמד” על הטיותיה. לראשון העונים נכונה ינתן לינק לאתר משונה.**

אני יודעת שלא כתבתי כבר בערך שבוע, שזה הכי הרבה זמן מאז שהבלוג קיים. ויש לזה כמה סיבות:

1 - כל הפוסטים האחרונים היו ממש חשובים כאלה (טוב, חוץ מהפוסט על כוכב נולד - ואגב לינץ’, לא ירדת לפני פוסטים ספורים על איזה מרצה שכתב בדיוק על אותו נושא ואמרת “מה הוא חושב לעצמו??”), והרגשתי שלי ולהגיגים הנבובים שלי אין מקום. מה קורה לנו? הזדקנו? אני רוצה לחזור לפוסט הרדוד של לפני 4 ימים!

2 - באמת לא הייתי במוזת הכתיבה שלי. אולי כי החיים שלי הפכו להיות משעממים וחסרי משמעות מיוחדת ברגע שהחלטתי שמעכשיו עד נובמבר אני הופכת למכונת כסף. בזמנים כאלו אני מצטערת שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. מצד שני, אם הייתי גרה בקיבוץ (או ברוסיה לפני קצת עשורים), בטח היו אומרים לי: טוב, את מקבלת 1000$ וחוזרת אחרי חודשיים לעבוד בפלחה. אז אולי זה נחמד שכל בן 20 וקצת יכול למכור את נשמתו לשטן לאיזה תקופה ואז לסוע לאוסטרליה ולקנות אותה בחזרה.

היום יצא לי לדבר עם מישהו שלומד בפקולטה שלא אזכיר את שמה אך נילי כהן מלמדת בה ושוב כל מה שחשבתי על הפקלוטה ועל האנשים שלומדים בה התברר כנכון: הם לא נחמדים. כמו כל שיחה שאני מנהלת בזמן האחרון, בערך הנושא השלישי או הרביעי שלה הפך להיות הבלוג. או אז פרטנרי לשיחה פצח בנאום של “לא מצליח להבין מה מביא אנשים לכתוב בלוג. ברצינות, מה הקטע עם זה? משועממים, חסרי חיים, שמחפשים תשומת לב ורוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם” (ציטוט מדויק, שמרתי על זכויות יוצרים וביקשתי רשות כמובן). כמובן שכל זה השתנה אחרי שהוא קרא כמה מפוסטי המופת שהתפרסמו כאן, במיוחד אלו שהיו בנושאים שקרובים לליבו.

אני בטוחה שכל מי שקורא את זה עכשיו ובאמתחתו בלוג מרגיש מרומה ונבגד, שלא לומר הוא רוצה לצאת עם קילשונים על הבנאדם שיכל להגיד דברים כאלה פוגעים וחסרי שחר* (*שחר, את שוב בבלוג) עליו ועל שאר בני מינו.

אבל אז חשבתי שוב, והגעתי למסקנה שבערך 2 מתוך 4 הדברים הקשים שנאמרו הם נכונים. משועממים - V, רוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם - V. ואלו אגב בכלל לא דברים כאלה נוראים.

בזמן האחרון יצא לי להתוודע לתרבות הבלוגים, שלא הייתי ממש מודעת קיומה לפני שהיה לי אחד כזה בעצמי, ואני יכולה לומר בהחלט שרוב רובם של אנשי הבלוג (רציתי לכתוב משהו מצחיק על “אנשי הצפרדע, אנשי הדממה” אבל לא יצא לי) הם אנשים משועממים שרוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם. ואם הם לא היו כאלה, לא היו באות לעולם יצירות מדהימות כמו זאת למשל (בלוג כ”כ מצוין שהצטערתי שלא אני כתבתי אותו, מצחיק ברמות שלא חשבתי שילד בן 17 יכול לכתוב). ועוד רבים טובים שאני קוראת באופן קבוע והם כבר הפכו לחלק משגרת השיטוט שלי באינטרנט.

שוב ושוב יוצא לי לחשוב מחדש על כמה האינטרנט הוא דבר נפלא ופלורליסטי. מצד אחד יש כאן תרבות עם חוקים וכללים משלה, ומצד שני היכולת להיות אנונימי וחסר זהות אמיתית, ושעדיין שתיהיה לך יישות אינטרנטית חיה ובועטת. אז אז מה אם בערך 70% מהאנשים שקוראים אותי גם מכירים את נ’ האמיתית, לא רק את במבי הוירטואלית. יש עוד 30% שאני מקיימת איתם סוג של קשר שלא יכל להיווצר בשום מדיה אחרת, שלא לדבר על כל אלה שאני קוראת את הבלוגים שלהם.

אז המסקנה של כל זה היא שאני אוהבת את הבלוג, ואני אוהבת את האינטרנט ואני אוהבת אותכם. ואני יודעת שאמורים לכתוב “אתכם” אבל זה נשמע מעצבן.

 אם גרוס יכול..

הגזרה הצפונית מתחממת. שר הביטחון, שרק השבוע שחרר צפירת הרגעה, מזרים שוב את כוחותינו לעומק הגבול הצפוני. ראש הממשלה, שרק לפני ימים אחדים הצהיר כי יהיה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת וכואבים בגולן, חוזר בו וטוען בתוקף כי שום נשיא סורי לא יעשה מנגל בכינרת. חברת אגד כורעת תחת העומס הרב, והדרישה של כל עוללי הארץ לנסיעה לטבריה מרקיעה שחרים. דגי הכינרת חוששים לגורלם, מאחר והביקוש חסר התקדים לבשרם עולה בימים האחרונים על ההיצע. כל קלטות הוידאו של הסרט האלמותי “אבא גנוב” אזלו מחנויות ההשכרה. מחיפה ועד צפת אין להשיג חדר במלון, בקראוון, בצימר או בפיסת דשא מעופשת. טבריה לא זוכרת טירוף כזה סביבה, מאז ימי הורדוס לא נרשמה פופולוריות כה רבה לעיר.

חברים, היום זה קורה, חוף צמח, טבריה, גמר כוכב נולד 5.

לא אשקר. היום זו תהיה הפעם הרביעית בערך, שבה אצפה העונה בתוכנית כוכב נולד. שותפיי, צופים אדוקים בתוכנית בעלי נטייה ברורה למועמד ספציפי מתחילת העונה (קריטריון סף ל”צופה אדוק”), מתרגשים ומנתחים סיכויים, על פי שלל אלמנטים שלעיניי התמימות נראים שרירותיים למדי. אך, וזה אך גדול,הם צופים  בתוכנית כבר שנים, וניתוחיהם, בעיניהם, אינם פחותים ברמתם מניתוח ממוצע של צביקה יחזקאלי את חדשות העולם הערבי. ממש כך.

גם אני, מתישהו באמצע העונה, מצאתי לי מועמד פיבוריט שלי. כלומר, מועמדת. אינני בטוח כי הייתי חייב למצוא, אך מטעמים של שלום בית, והפחתת סיכויי הנידוי שלי ממעוני הדל, דבקתי במועמדת שלי. המועמדת שלי נבחרה בקפידה. היא יפה, אלגנטית, ונראית כאילו הוציאוה מבנין מקסיקו באוניברסיטת ת”א (אמנות, לחייזרים שבינינו). ושמה מיקה, שם שתמיד אהבתי. כמובן שלמרות שלל מעלותיה, דבקה בה בעייה קלה, שאולי אף בעייתית במיוחד בהקשר של התוכנית - מיקה לא יודעת לשיר. לא הופתעתי, כאשר בליל מוצאי שבת קודש הודיע לי שותפי כי מיקה אהובתי איננה עוד על המסך. כאב הלב כאב חד. התאוששתי בינתיים, תודה שאתם שואלים. נסיונותיי לצרף את הביצוע המזעזע של מיקה יקירתי לשיר המדהים “ימים לבנים” לא עלו יפה. תמונה דווקא יש.

 מיקה שלי.

היום, נדמה לי כי כולם יודעים שכוכב נולד היא לא תחרות שירה. צריך להיות דרמטי, חיית במה(עדיף חיה יפה), ואם אפשר אז לא להיות אשכנזי מהאליטות הצפוניות. עדיפות ניתנת לקבוצות חלשות ולמזרחים, ראה מקרה טייב, מויאל, סעדו (ואיזנברג שהגיע מנתניה, תוך שהוא משתין על הצבא - לא קשור, אבל נחמד להזכיר), שהגיעו מקרית גת, מעלה אדומים ועקרון. נו, אתם יודעים. כנראה שהשיוך האתני - עדתי - מגדרי קובע לא פחות מרמת השירה. השנה, לדוגמא, בשלבים האחרונים היו שתי עולות חדשות,, שאחת מהן הגיעה לגמר, ובחורה ערבייה נוצרית, שלרוב הקהל לא היה ברור מה היא עושה שם. באחת התוכניות שבהן צפיתי, ובו מרים (הערבייה) שרה עם מיקה את “תני לי יד” בביצוע בעייתי במיוחד, אמר צדי, השופט הטוב יותר בתוכנית (בעיניי), כי הוא חושב שהביצוע היה מרגש, משום שערביה ויהודיה שרו שיר סמלי עבורו. הלו, מה עם הביצוע הנוראי?

השיפוט, לעניות דעתי (הקובעת), הוא במינימום בעייתי, ובמקסימום שערורייתי. גם הביקורות על הביצועים הלא טובים, ויש המון (רוב הביצועים), הן ביקורות מלטפות, חמודות כאלה, שחס וחלילה הטאלנט לא ייפגע. גם מבחינה מקצועית, הביקורות אינן יותר מהערות שטחיות, שצופה ממוצע יכול להעיר ללא שום בעיה. גם בבחירת השופטים גיוונו : פרחה מזרחית גיי פרנדלי, הומו, נרקיסיסט פדופיל וחנון ממוצע בעל בחירת חולצות מזעזעת - צדי, כמובן. בשנה הבאה, אציע את עצמי. אני טוב יותר לפחות מחצי מהשופטים. לפחות. צנוע שכמותי.

 חברי פינת הליטוף.

לענין הגמר. לפני מספר שבועות, כתב גל אוחובסקי בטור הקבוע שלו בטיים אאוט (מנוי, בעוונותיי), כי הביצה התל-אביבית נשברת אט-אט, וגם בגרעין האורבני הקשה נרשמת התעניינות בתוכנית. כואב לומר, אך נראה שאוחובסקי צודק. אמש בוואלה נשאל רם אוריון, גיטריסט תל אביבי מההארד קור של הרוק הישראלי, חבר להקת נושאי המגבעת (הי”ד), גיטריסט קבוע של ערן צור וסוליסט חדש בשמינו, על שיר שהיה שר בגמר. רם אוריון, שפעם אולי היה מסלק בבושת פנים את הכתבת החצופה, ענה לשאלתה, ואף תירץ את הבחירה. כנראה שהיום בתי הקפה שמרכזה של תל אביב יהיו דלילים מיושבים. אם כך, הערב נהיה מדינה מסוגרת בביתה.

בועז, מרינה ושלומי. השירים כבר ידועים, הבמה  מוכנה, עשרות אלפי בנות 16 ומכשירי הסלולר שלהן במצב סימוס, ורק זוכה אין (בינתיים). אני אישית בטוח כי מעודה ייקח, ושאין ממש אופציה שפוייה אחרת. מרינה, יסלח לי האל, בטוחה שהיא שרה הרבה יותר טוב ממה שהיא באמת, ושלומי הוא רוקר כמו שמרגול פולנייה. בקיצור, דור שלם דורש תימני. שמעעעעע ישראאאאאל.

 ומחר, אם תחזיתי לא תתגשם, אשאיל מכם כובע (כדי שיהיה מה לאכול).

בימים האחרונים יש הייפ סביב חברת הלוויות עלי שלכת, הלא היא חברת קבורה אזרחית, אלטרנטיבה חילונית לחברה קדישא. כזכור, ביום רביעי הוצת הקרימטוריום של החברה שבמושב חיבת ציון. בתגובה הכריז השר יצחק כהן (ש”ס) שיפעל להוציא את החברה מחוץ לחוק החל מהכינוס הבא של הוועדה לענייני קבורה (!), והשווה שריפת גופות לפתרון הסופי. יוסי ביילין הכריז מנגד שהוא לקוח עתידי של החברה (מה שגרר טוקבקים צפויים בעליל), ויורם קניוק כתב על חברה קדישא ש“זורקים יהודים מסכנים בתוך סמרטוט לתוך בור” וגם “יהדות היא יותר מאלה הלובשים בגדי פולנים מלפני מאות שנים ומצנפות של קוזאקים בחום של ארץ ישראל, אותה הם רוצים למלא בקברים”. באותו ערב נתנה להם עדי אשכנזי פרסומת בפרק בתכניתה שעסק במוות, בהם הציעו נציגי החברה להפוך את אפרה ליהלום. צעקנית, האשכנזי הזאת, אבל היא מצחיקה אותי. עוד קצת מר”צ, עוד קצת ש”ס, כתבה בה מתמרמרים תושבי חיבת ציון ששמו לב לריח המוזר, אבל לא היה להם מושג. בקיצור, עליז. 

 אני עצמי לא אדם של טקסים. הם לא חשובים לי ולא מרגשים אותי. את מוחם של אוהבי הטקסים אני נוטה לקטלג כמתקדם פחות, למרות שמובן שגם אני חוטאת בסמליות מפעם לפעם. לפיכך אינני צריכה רב שיספיד אותי, או חללית שתפזר אפרי בחלל. כשהייתי צעירה יותר חשבתי שיכול להיות מגניב לזרוק את גופתי אל אחת ממטחנות הענק לעיבוד בשר של זוגלובק, ולשווק אותה להמונים כטבעות עוף. אבל הרי גם זה סוג של טקס. היום כבר לא אכפת לי מה יעשו עם הגופה שלי, או לפחות כמעט שלא.  

ובכל זאת, כל עוד הדבר תלוי בי לא אקבר בקבורה דתית, וכך גם שאר בני משפחתי. זה ענין של עקרון, ולא של העדפה של ממש. כן, התמיכה ביזמה חילונית חשובה, אבל מאחר שאת פירותיה לא אזכה לראות שכן אהיה בת מינן, זו לא הסיבה האמיתית. אני מניחה שהקבורה שלך היא פשוט עוד צורה להגדיר מי אתה כשאתה חי, וחברה קדישא לא תתאים לי לשיק. משהו צריכים לעשות עם הגופה מטעמים סניטריים, ואין כרגע קבורה ללא טקס כלשהו. אז אם כבר חייבים טקס, שלא יכניסו לי לשם דת.  

זו כמו הדרישה לנישואין אזרחיים. שליטת הדת במנגנוני המדינה, חוסר ההכרה והגבלת זכות הבחירה הם המפריעים - ולכן אני יכולה להבין אנשים שנאבקים לאפשר אותם. אבל מעבר לעקרונות, מוזר לי ומאכזב אותי שזה חשוב כ”כ לאחרים. השמלה, שירים של הראל מויאל ברקע, הריקודים עם חמותך. מוזר. טקסים בעלי מעמד רשמי נראים לי כמו משהו מטורלל של אנשי דת, וכמו אנגלרד, לא נראה לי שיש להם משמעות מחוץ לקוסטקסט הדתי. בפועל, לא מבינה למה שלא יהיו את הטקסים הדתיים הללו לאלה שמעונינים בכך, והשאר פשוט לא יתחתנו.
אני מצפה מאנשים ללא דת שיהיו משוחררים מדפוסי חשיבה שזקוקים להגשמה של המופשט. אבל ברור לי שזה לא קורה בפועל, ולא רק שאני במיעוט, אני במיעוט של מיעוט. לראייתי, זה כאילו החילונות שלהם קיימת, אבל הרציונליות לא. את שני המאפיינים האלה אני אוהבת לשים יחד, כנראה לא בצדק.   

 
ואחרי כל זה, אספר שדבר אחד שאני בכל זאת אוהבת במוות היהודי הן התפילות היפות. אתה בבית הקברות, יש סמולטוק על הנכדה של ההוא ועל כמה נהדר היה בסיציליה, השמש קופחת והזמן לא זז. אבל אז החזן פותח פיו ושר את המזמור “אל מלא רחמים היושב במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה” בהגיה אשכנזית. כל אחת מהמילים בדיוק במקום שהיא צריכה להיות, בניגון הזה שהוא גם שלי וגם מאוד לא שלי.. תענוג. אז, איך אתם רוצים את דרככם האחרונה?

אמנם חשבתי כי מגרדים אנו את אמות הביבים, וכי אין נמוך עוד. אך טעות בידיי המזיעות, משום שאיכשהו מצליחה ממשלת המעבר, ממשלת הכלום הזו, להכעיס אותי עד בלי די. אמש, בישיבת ממשלה, בה נוכחים 24 (!!) שרים, מצוטט ראש החבורה הריקנית, כאשר הוא אומר כי המיגון של בתיה”ס בשדרות, אלו בדיוק שהממשלה החליטה למגן לפני לא הרבה זמן, עקב המלצות בטחוניות ולאחר פגיעות והינצלויות מתנות שמיים, מספק. בינתיים, גם בג”ץ פסק כי יש חובה למגן (לפי החלטת הממשלה הנוכחית!!), אך ראש הממשלה, המחנך לציות למערכת המשפט, תקף בחריפות את החלטת בג”ץ. תזכורת שלישית : החלטה שהממשלה שלו החליטה עליה. אין צורך להוסיף.

בימות מלחמת לבנון האחרונה, בילינו ערב שבת בדירה, כאשר בחדשות הערב הודיעו כי טיל נפל בחדרה, וכי ישנה כוננות לפגיעה דרומה משם, אולי בנתניה. ללא ידע רחב בגיאוגרפיה, הרגשתי שהדברים האלה שנופלים בצפון מתקרבים אט אט גם אלינו. הרי נתניה זה כמה דקות מת”א. חשבתי על המלצת אמי באותו יום שישי, לבלות שם את השבת, שכן (לה) ברור שטיל לא יפגע לעולם בבני ברק, לפי הבטחת אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם, החזון איש. אותם רגעים לא ברורים הזכורים לי היטב מאותו ערב שבת, גרמו לי לכעס אתמול. השכם והערב נופלים טילים בשדרות. התושבים המיואשים דורשים בסך הכל מיגון לבתיה”ס של ילדיהם. זהו. אף אחד שם כבר לא מבקש שיפסקו הטילים, חס וחלילה. מינימום, ודי. אך ראש הממשלה, שכולנו יודעים איפה ילדיו גרים, אומר שמה שיש מספיק. אז אני רגוע.

המלחמה בינתיים נסתיימה, וזכר מאנשיה לא נותר, מלבד אחד. מפקד האוגדה עזב, אלוף הפיקוד עזב, הרמטכ”ל התפטר, מפקד חיל הים עזב, כך גם שר הביטחון (בדרכו שלו). ואולמרט לא הולך לשום מקום. טפיל.

אותו בג”ץ, אגב, שראש הממשלה שלנו אוהב לתקוף, נתון במתקפה חריפה מבית היוצר של בני החושך (כך מכנה אותם דן מרגלית) : רוה”מ ושר המשפטים שלו. רוה”מ אוהב לתקוף את כולם : ירון זליכה, חושף שחיתויות ואיש ישר מאין כמותו, הותקף בברוטליות ע”י רוה”מ ואנשיו כאשר חשף את פרשת בל”ל. מבקר המדינה הטוב ביותר שהיה לנו פה מאז ומעולם מותקף אישית ע”י רוה”מ (לעולם לא ענינית לביקורת, רק אישית, מדהים), וכך גם, כאמור בית המשפט הגבוה לצדק שלנו, הטוב ביותר בעולם המערבי, כך אומרים, מותקף ע”י רוה”מ ושר המשפטים שלו, שמאז ומונה (אישית, ע”י רוה”מ, כמובן) לא עשה אפילו פעולה אחת לחיזוק הגוף החשוב והמוכר הזה, ואף מנסה להחלישו בכל דרך, גם באמצעות ביזוי נשיאתו של בית המשפט.

  חשוב ומוכר. בג”ץ.

 מוזר שדווקא האישים והגופים הטובים יותר במשטרנו החלול מותקפים ע”י מי שצריך לטפחם ולהאדירם. או שלא מוזר כלל. אפשר לחשוב על זה.

הייתי יכול להוסיף ולומר שישנם שלוש פרשות פתוחות שאולי יובילו לכתבי אישום נגד רוה”מ. יכולתי לומר כי שר האוצר של רוה”מ על סף כתב אישום בגין גניבת כסף מהמדינה, ושר המשפטים הקודם וסגן רוה”מ הנוכחי הוא עברין מין מורשע. אפשר לומר כי רוה”מ טוען מול קהל כי הוא ממנה אנשים כי הם חברים שלו, וכך גם ימשיך לעשות. אפשר לומר שהחבר שלו שהוא מינה לשר הממונה על כספנו, היה מעורב באחת הפרשות המכוערות בתולדותינו. אפשר לומר כי הוועדה אותה מינה רוה”מ לחקר המלחמה די ביקשה ממנו ללכת, והוא בשלו. אפשר לומר כי במהלך יותר משנה וחצי של כהונה, ממשלתו של הטפיל לא עשתה דבר חשוב, וכי אין לה שום סדר יום.

אפשר לומר, ולא אמרתי.

אז די, מר אולמרט, עזוב אותנו. לך הביתה. מודה ועוזב - ירוחם. אם תתעכב, ייתכן ולא נסלח לעולם.

** וסליחה על הפוסט הפוליטי, מקווה שחברותיי ימחלו לי על כך,   הייתי חייב להוציא את זה**

בדיחה. פרידמן.

מחמיא לי שיש גוף שמעריץ אותנו בצורה חולנית כזו. ביקום הגדול הזה שבו אנחנו כלום, נעים שמישהו מקדיש את כל כולו אליך, כאילו אומר “הי, אני עד כדי כך עלוב שאתה המודל שלי”.

היום קמתי בשעה הלא מוסברת - 6:45. ואני מדברת על AM. המקרים היחידים שבהם תוכלו למצוא אותי ערה בשעה הזאת הם אחרי משמרת לילה (שאז אני נמצאת במצב של לפני שינה מתוקה) ו.. בעצם זהו. אין סיכוי אחר למצוא אותי ערה בשעה הזאת בשום מקרה אחר. 

נגלה בפני עולם שלם שלא הכרתי. יצאתי החוצה והשמש הייתה בזווית מאוד מסויימת, אגלי טל היו עדיין על הדשא, ומין שקט כזה שלא שומעים בשעות אחרות של היום היה מסביב. גם הכלבה הייתה מופתעת לראות אותי בשעה הזאת וקיפצה משמחה (אך כמו בכל שעות היום, כנראה שהיא הייתה שמחה רק בגלל דבר אחד - סיכוי אוכל).

שמחה וטובת לב החלטתי לנצל את ההזדמנות היחידה שתיהיה לי כנראה בשנים הקרובות, אם לא אי-פעם, להתחיל את היום בצורה כזאת. מבין התוכניות הזדוניות שרקמתי היו לצאת לריצת בוקר (כן, זה כנראה באמת לא אני האמיתית), לעשות את כל הסידורים המטרידים שאני דוחה, ולבלות את הבוקר עם האחיין שלי עומר* שאמור היה להגיע בזמן הקרוב.

אבל לפני כל זה הייתי מוכרחה להכין לעצמי כוס קפה טובה. מדובר בשעות שאבא שלי יושב בסלון וקורא “הארץ” עם קפה ומוסיקה קלאסית חרישית (כדי לא להעיר את שאר דיירי הבית), אז החלטתי להצטרף אליו. ישבנו שנינו, כל אחד על ספה משלו, כוס משלו ומוסף משלו, בשקט. זה מה שטוב באבא שלי. אם זאת הייתה אמא, היא לא הייתה סותמת את הפה מהרגע שהיא הייתה רואה אותי ועד הרגע שבו הייתי בורחת בבהלה לחדר שלי.

בגלל שזה יום חמישי כהרגלי קראתי בשכיבה את מוסף הארץ מהסוף להתחלה (זה הרגל טוב). אחרי 5 עמודים, פתאום הרגשתי אותה. היא הזדחלה אלי, מתחילה בשרירי הרגליים, ועוברת בכל הגוף עד העפעפיים, שהתחילו להיות כבדים - העייפות. בהתחלה ניסיתי להילחם בה, אבל זה לא עזר. אחרי העייפות התחילה גם בחילה מוזרה. כנראה שהשעון הביולוגי שלי לא עמד בכל זה. בכלל לא שלטתי בעניין - הגוף שלי הוביל אותי לחדר, סגר את התריסים ונשכב במיטה הטובה שנעזבה בטרם עת.

אבל מה שהיה הכי גרוע בכל העניין הוא שכנראה בגלל כמויות הקפה ששתיתי, שכבתי במיטה ולא נרדמתי. וככה הייתי תקועה, בעייפות מעצבנת אך בלי היכולת להירדם. אחרי חצי שעה של התהפכויות, קמתי ופתחתי את המחשב. איזה שמחה הציפה אותי למראה הבלוג החדש! אני אוהבת את הבלוג החדש! הבלוג החדש עושה לי את זה!

גם יצא לי לקרוא שגברים רוצים אותי ונשים רוצות להיות כמוני (לא מדוייק אבל עקרונית נכון), גם פוסט חדש של לינץ’, גם קורא נוסף לבלוג שאפילו משאיר תגובות (יישר כוח עידו ותתביישו לכם כל הקוראים הביישנים)!

אז אולי זה יהיה יום טוב בכל זאת. מתישהו השפעת הקפה בטוח תפוג ואני אקרוס, אבל בינתיים עומר דואג להשאיר אותי רעה. סליחה, ערה.

 * אני יודעת שעקרונית המדיניות בבלוג היא לא לחשוף שמות ואף פרסום שמות קטינים אסור ע”פ חוק (ר’ פרשת דיסנצ’יק), אבל קום און, הילד עוד לא בן 3 וזה לא שאתם יכולים לעשות עליו גוגל או משהו.

- סלחי לי, מה השעה?

- תגיד, זה המשפט הכי טוב שמצאת כדי להתחיל עם בחורה?

- לא, לא מתחיל איתך, אני רק צריך לדעת מה השעה

- באמת אין לך משהו יותר מוצלח מזה?

- אני באמת רק רוצה לדעת מה השעה

- טוב, עזוב אותי, עלוב

- נו, תאמרי לי בבקשה מה השעה

- אמרתי לך להתחפף

-טוב

5

- סליחה, אדוני, מה השעה?

- חמש וארבעים

- תודה

5

אז מה עם פוסט אתם שואלים את עצמכם, הבלוג לא מעודכן כבר 3 ימים!

ואתם צודקים - זה לא בסדר. אבל בכל זאת יש הסברים.

אז ככה, האמת היא שאני ושני שותפיי לבלוג לא טומנים את ידינו בצלחת בימים האחרונים, ואנחנו דווקא כותבים, מתייעצים ויושבים שעות רבות מול המסך הקטן (לא הטלוויזיה, אבל גם). כל זה לקראת שינוי מהפכני שהולך לקרות בבלוג, שיכלול בעיקר עידכון דף ה”אודות” שיהפוך להיות טיפה יותר אינפורמטיבי מעכשיו (האמת שנראה לי שעכשיו הוא בכלל לא קיים) + תמונות של כוכבי הבלוג (!!!). לצערכם/שמחתכם אי אפשר יהיה ממש לזהות אותנו, זה רק כדי לתת לכם מושג על מי אנחנו ומה ולחלק קצת אבק כוכבים. בנוסף, כמה שינויים אסטתיים ליופי ולנוחות.

כל זה כבר היה אמור לקרות, לולא הבעייה הכרונית שיש לנ’ השנייה עם דד-ליינים. אבל אל ייאוש, התוצאה תיהיה שווה את הציפייה. לפחות ככה אני מקווה.

ועידכונים במישור האישי - היום ראיתי את הסרט של הסימפסונס. לצערי זה קרה לא בקולנוע, ואני חושבת שאולי היה שווה דווקא להשקיע בזה (למרות שבסרט עצמו יורדים על אנשים שמשלמים כסף כדי לראות משהו שהם יכולים לקבל חינם בטלוויזיה). אז כצפוי היה מצחיק, אולי אפילו יותר מדי מצחיק כי מרוב שהבדיחות מגיעות בממוצע כל 3 שניות היה קשה באמת להנות מכל אחת מהם כמו שצריך. קראו לי אינפנטילית אבל לדעתי הדבר הכי מצחיק בסרט היה “ספיידר פיג”. אוי זה כ”כ מצחיק… חוץ מזה היו גם כמה ביקורות נוקבות על ארצות הברית של אמריקה ועל זיהום סביבתי ועל שניהם ביחד. ואם לא ידעתם, אז המדבב של הומר מדבב עוד בערך 8 דמויות (כולל הסבא, קראסטי, ראש העיר, ואפילו ביל קלינטון), וכך גם רוב המדבבים, וזה די מדהים. אם עוד לא ראיתם אתם יכולים לקרוא לפני הסרט איזה דמויות עושה מי (ותודה ליואב) ולנסות לשמוע את זה.

צ’או קטנים.

אל תסתובב, הוא מצביע עליך.

עוד יום שבת של שגרה עבר עליי.השכמה סבירה, קפה, לימוד למבחן, נסיעה לשפיים לקנות משהו, ישיבה ברמת החייל על אייס לאטה (במחיר סטודנט), חזרה לדירה ושוב לימוד למבחן, ובערב הצגה בדאונטאון ושוב קפה, ככל הנראה. הכל צפוי והרשות נתונה.

אז לא ממש. מחלון חדרי, ברחוב הצפוני ביותר בת”א (כן, כן), משתקפות להן צמרות העצים ירוקות, ציפורים נודדות, ותנועה הזורמת לסידרה על הכביש המהיר בתוך יום לוהט באוגוסט. ברכבו יושב אדם, מזמזם לו שירים עבריים בגל”צ, לפי בחירת חיילינו. והנה השעה עגולה, ומנגינת החדשות המפורסמת מתנגנת לה (כחלק מפסקול חיינו). האדם מגביר ווליום מעט, תיכף עדי טלמור, מגיש החדשות הנצחי של סופי השבוע יאמר את דברו. האדם ישמע משהו על אירן, מוחמד משהו, ישראל, סוף, השמדה, יישות, יפהק , ויויתהה על מה תעשה בית”ר בטדי מחר מול התרגולים הזהובים מהשכונה. מחזור ראשון בליגת העל, לא צחוק.

ובמקום אחר, מחמוד אחמידינג’אד, נשיא איראן, מצהיר, לכל מי שמסכים לשמוע, בכל עצרת, ראיון ונאום, כי ישראל צועדת את צעדיה האחרונים (שהם גם הראשונים), ורק הזמן מפריד בין הציונים להשמדה.

היום, בחוזרי מהישיבה הזחוחה בבית הקפה בצפונה של עיר הבירה התרבותית שלנו, פתחתי את עמוד הבית של מעריב והנה שוב מצהיר מחמוד כי ישראל הולכת להתרסק. מחר, אגב, יצוץ איזה ראש אמ”ן ויצהיר כי הפצצה האיראנית תהיה מוכנה באוקטובר 2010 או במרץ 2011, או בכל תאריך שרירותי אחר, ומיד אחריו יצוץ מקורב אחר ללשכת שר הביטחון ויאמר כי אנו מתקרבים לנקודת האל-חזור. אז יקום שלישי, ויצהיר כי מהכרותו עם משטר האייטולות האיראני, אין מניעה שיטילו עלינו את הפצצה, כאשר זו תהיה מוכנה. מה?!?!?!

אפוקליפסה עכשיו

אני מאמין שבכל דור ודור באים עלינו לכלותינו. לא בגלל שכך כתוב באגדת פסח, אלא משום שאין תקדים לכך שיהודים, באשר היו, חיו בשלום ובשלווה שנים ארוכות. תמיד היה מישהו שלא היה לו ממש נוח עם זה. בדור שלנו כנראה האיראני תופש את התפקיד המסורתי שגילמו מיטב הדמויות, שאחת מהן אפילו הייתה פרסית - המן (הרשע, כמובן). אז איכשהו עם תעלולים כאלה ואחרים, ולאחר דמעות ועצבים וכאב, איכשהו מצליח העם המוזר הזה להיחלץ מציפורני הרעים, ולשרוד עוד דור, עד האידיוט הבא.

אז אולי אפשר להירגע, ואולי מתישהו ייגמר לנו המזל, מי יודע. בינתיים שם ימשיכו לבנות פצצה, ואנחנו נמשיך לשבת בבתי הקפה היאפיים שלנו, נהנה מתחלואי העולם הזה, ונעשה מועדי ב’. הרבה מועדי ב’.

** ולמרות שממש היה קשה להתאפק, אף מילה על אייל גרוס ועל כוכב נולד, מה לעזאזל הוא חושב לעצמו**