נ’ נגד נ’

ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.

אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.

והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.

אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’.  ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.

והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.

בהשראת שחר ובהשראת זה (הרעיון: גולשים משתפים את העולם בהודעות טקסט שנשלחו אליהם בליל אמש, עם עדיפות לכאלה שהן משעשעות, הזויות ועומדות בפני עצמן, ללא ההקשר של התכתובת כולה), הנה מיטב האס.אמ.אסים מהסמסונג האישי שלי:

1. פצ’ימו?

2. שמבון?

3. יש לנו בובו זמנית

4. אני מבינה שהרטיבות הכריעה אותך

5. מגרנה. סובלת. בית. היה מגניב אתמול

6. honey, I’m home!

7. למה דווקא ישבנים לוהטים? תקוע בהן כדור או משהו?

8. לא, הוא רק הראה לנו איך מודדים חום מפי הטבעת

9. כן. יש לי הכל.

10. רגליים או גלגלים?

11. ליאורה בילסקי היא אישתו של דן מרידור?

12. רואים את הגמר של כוכב ועושים טחינה

13. מממווואההההה!!!

14. אין בעיה. נראה לי שזאת צרעה.

15. או שאתה מתקלח שעות או שפשוט שכחת אותי

16. אל תמותי!

17. תודה. רשאית לכבוש איזה יבשת שהיא.

18.  179635

20. בסוף אני היחידה שבאה ליופי?

21. זה הרגיש כמו לידה ומסתבר שלילד יש פאות

22. יש לכם מוערך פירה.

23. מתחיל!!!

24. היום זה יום טוב להביא את ארז.

25. ערה?

26. אל תעשי שום צעד דרסטי.

מועך הפירה - עכשיו הוא שלנו.

בקשר לתחרויות נושאות פרסים - לא החלטתי אם התחרות תיהיה לכתוב בתגובות הודעות שלכם שהיו (אפילו) יותר טובות מאלה, או שתצטרכו לזהות מי כתב ובאיזה הקשר (רמזים: בנושאים למטה). נראה לי שגם וגם. אין מה לעשות, הפלאפון פשוט connecting people.

שמחים לבשר שאחרי חודשים רבים של תחינות, ספקולציות ואולטימטומים, נוספה לצוות הכותבים המהוללים כותבת מהוללת נוספת. קראו עליה הכל ב”אודות” התכלכל.

בקרוב: אתם שואלים, ש’ עונה - כל מה שרציתם לדעת על האישה והתלתלים, בשידור חי בנ’ נגד נ’.

בקרוב 2: פוסט חגיגי של הנ”ל. 

אתחיל בוידוי - גם אני רואה “האח הגדול”. ובעצם, מי לא? יש איזה שניים שלושה אנשים שאני מכירה, והסיבות שלהם מתחלקות בין אידיאולוגיה לחוסר היכרות כללית עם העולם התרבותי במדינת ישראל. יפה, זה לא היה כ”כ נורא. 

ועכשיו הוידוי האמיתי: שלחתי אס-אם-אס (*חיוך מתנצל ומבויש*).  לשפרה. אני יודעת, אני יודעת. הכרזתי שוב ושוב, לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע, שהיגררות למשהו שהוא מעבר לצפייה בתוכנית שאני רואה אותה בעיקר כפן למוח, זה דבר מטומטם ואידיוטי, תחום שרק ילדים עד גיל 15 ועוד מאותגרים שייכים אליו.

הפרק האחרון של “האח” חשף את הרוע הטהור שמאחורי האיוולות הבובלילית והבריונות השחרית, והותיר אותי המומה וכואבת. אותו סוג של כאב שתוקף אותי כשפעם בחודשיים אני נכנסת לאתר חדשות כמו Ynet או דומיו וקוראת טוקבקים שקוראים לפרקליטות “אויבת המדינה” על זה שהיא מעיזה להעמיד לדין את המתנחל מקריית ארבע שירה על פלסטינים לאחר פינוי בית המריבה. אותו כאב שתוקף כשמישהו זורק אשפה ברחוב, במיוחד ליד הילדים שלו, עוקף בתור בעוד הוא מנשק מזוזה, מתחמן כל מה שניתן לתיחמון ובעיקר מזלזל בכל מי שמבוגר ממנו, משכיל ממנו או שונה ממנו.

אני מרגישה מיעוט, וזה מתסכל. אני חיה בבועה נקייה נוחה, וכל שכניי וחבריי וכנראה שגם קוראיי מחזיקים השקפת עולם די דומה לשלי, אבל התוכנית ביום שלישי ושאר הגיחות לעולם שמעבר מחזירים אליי שוב ושוב את ההכרה שאנחנו חיים במקום עקום ודוחה.

מסתבר שכל ישראל בובלילים, במיוחד זה לזה. ואיזה צחוקים, עם הבובלילים האלה. ברור לכולם שיוסי יזכה במיליון, כמו שביבי יזכה בבחירות. שפרה היא “אויבת המדינה” התורנית ומחובתי כמיעוט לתמוך דווקא בה.

אחת מהבאסות הגדולות בחיים ללא הורים (אין הרבה כאלה, אגב) היא הצורך המתמיד בתחזוק דברים הדורשים תחזוקה, שאף פעם לא הקדשת להם תשומת לב מיוחדת, משום שהם היו כל-כך ברורים מאליהם.

בכל בוקר, כשאני נכנסת לחדר הרחצה הקטנטון בדירתי, אני נחרדת מערימת הבד ההולכת ותופחת בחריץ (הרחב) שבין הקיר לבין מכונת הכביסה (הצרה). לא מספיק שהיא שם, לא אסתטית להפליא, היא גם מדיפה ריחות מדהימים של נעלי ספורט ושמן טיגון.
בעוד הערימה הולכת ותופחת, תופחת והולכת, מתלה הכביסה שתופס כשליש משטח הדירה, עדיין מלא מהנגלה האחרונה של כביסה, שהתרחשה לפני כשבוע. המאורע הגדול התרחש לאחר טיול של יומיים בדרום ואינספור משמרות במסעדה של הסנאי - רק מה, אחרי שצלחנו את שלב ההכנסה למכונה, החיכיון (לחכות שהיא תסיים לעשות את הדברים שהיא עושה - הווה אומר: לעשות שהבגדים לא יסריחו, לא ברור מה עוד), והתלייה - נשברנו. שלב הקיפול הוא הנורא מכל, ואנחנו בעקביות נלחמים מלחמה פסיכולוגית עקובה מדם (כן, דם!) עד שמישהו מאיתנו מרים את הכפפה ומקפל.

המלחמה הנ”ל היא אמנם האחרונה בגילגולי החיים של הכביסה, אבל היא לא היחידה. אט-אט נחשפים יותר ויותר חילוקי דעות, ולא ירחק היום שזה יגיע לדברים הרי גורל יותר כמו מה עדיף - שוקולד מריר או נוגט?

אני נוטה לראות את עצמי כנוקטת בגישה ריאליסטית-מתונה, אם כי אקטיביסטית יותר, בעוד הסנאי הוא הקיצוני שבינינו, ואין ספק שעמדתו שאובה משורשיו הנאציים בנושאי ניקיון (ודווקא אמא שלי היא הגרמניה האמיתית..).

הייתי רוצה לשתף אתכם הקוראים ושתחוו דעתכם, כדי שפעם אחת ולתמיד נלבין סוגיות רבות משמעות כגון אלה:

כביסת הרתחה (90 מעלות) - לאיזה חיות היא מיועדת?

לגישתי: מגבות ודברים לבנים כמו תחתונים.
לגישת הסנאי: כל דבר, חוץ אולי מטי-שרטים לא ממש מלוכלכות.

קיפול - איך וכיצד?

לגישתי: קיפול ועוד קיפול, בסוף זורקים הכל לארון והכל יופי-טופי-אחלה-בחלה.
הסנאי: קיפול צבאי (עדיף לגהץ הכל במגהץ, חבל (מזל!) שאין לנו כזה), כל הבגדים עומדים בקו אחד בארון כמו הסינים בטקס הפתיחה של האולימפיאדה.
אני מודה שפה אני מקלה מדי, אבל אני די משתדלת. מה גם שרוב הפעמים אני זו שנשברת ראשונה ומקפלת, והסנאי פשוט צריך לקבל את החיים כמו שהם.

אנא קוראים, עזרו לשלום הבית לחזור לשרור בדירתנו הפיצפונה. לעונים נכונה תוגרל כרטיסיה במכבסה של אמא סנאית (שווה, מניסיון). 

הבלוג מבקש את עזרת הציבור:
גבר כבן 25+, מבנה גוף: צנום, עיניים: חומות, מבט: נוגה
נראה לאחרונה באוניברסיטת תל אביב בחודש נובמבר, נועל כפכפי בריאות.
הנעדר היה כותב פוסטים איכותיים באחד מהבלוגים המשובחים ברשת.

כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע לאחת הנו”ניות (עדיף לנ’ האחראית יותר)

טוב, סליחה. הגיע הזמן שאפסיק להתבכיין ולהפיל על הקוראים לקבוע את תוכן הבלוג הגיע הזמן לכתוב פוסט. איכשהו נדמה לי שפעם כל דבר היה סיבה מספיק טובה לכתוב פוסט, ועכשיו כל דבר הוא סיבה טובה לא.

ובכל זאת, הגיע אירוע שלא היה ספק בכלל שייכתבו עליו שיירות של מילים והררי תגובות - ערב הפוקר. אותו ערב מהולל שכבר בערך חצי שנה מתכננים אותו ועליו. הכל התחיל כש-ש’ הקטן קיבל ליום ההולדת ערכת פוקר מלאה: לבד ירוק, ז’יטונים, עיגולים כאלה שכתוב עליהם dealer וכו’ וכו’, והכל בקופסת עור מהודרת ומרשימה. עד אתמול, אביזרים יקרי ערך אלו נשארו באריזתם המקורית, כולל הניילון, כאילו ש’ הקטן הוא פולניה טובה.

אתמול זה קרה. על המרפסת אצלי ולמגינת ליבם של השכנים. מה לא היה שם? תאורה מעומעת ועשן, הכלבה של ווי בתפקיד הזונה האוקראינית מטופפת בין השחקנים ולפעמים נותנת איזה לק ידידותי, הביצה בחצאית מפתה, בקבוק אחד של בייליס והמון המון דוריטוס. מחריד את אמות הסיפים היא ההפעם (כמו תמיד) הגדרה מדויקת.

אחרי שעתיים וחצי של לימוד המשחק על בוריו, ג’וקים בשיער של ווי, חישובים - כמה באמת יהיה שווה כל ז’יטון (כי זה על כסף אמיתי, דה), התחלנו בסשן ארוך ומכאיב (לחלקנו) של טקסס הולדם.

כמיטב המסורת, אביא כמה ציטוטים נבחרים, שבזמנו נאמרו בהקשר ובשיא הרצינות, אבל כשחשבתי עליהם אח”כ הרמתי גבה או שתיים. אולי זה יצליח להמחיש קצת את אותו ערב הזוי.

מציטוטי wawa:

“מה, אני רוטשילד?”

“ווי, אני לומדת אותך בייבי, אני לומדת אותך!”

“תראי איך היא מתקפלת כמו זחל”

“אני ישרה כמו סרגל!” (”-סרגל שבור”, הביצה)

“אני גמרתי.”

“אותי הכו כל חיי!”

“הייתה פה פתיחה מלאה.”

מציטוטי ש’ הקטן, שלא הייתה בקיאה כ”כ ברזי המשחק עד אתמול:

“בגלל שאני לא מבינה, נראה לי שאני אסביר את זה הכי טוב.”

“לא ברור לי מה קורה פה, הן מדברות בפלאש-פלאש”

הערב נגמר בריב כלבות עצבני (אפשר גם להגיד הזונות האוקראיניות כדי שזה יהיה מעניין), ערימה גדולה מאוד של ז’יטונים ל-wawa (שכנראה מצאה סופסוף הכנסה קבועה), ובמעט מאוד דוריטוס. כולם הסכימו שהיו מאוד מוצלח ושמעכשיו נעשה את זה כל חודש. הביצה (הפרסית, יש לומר) קצת נבהלה, אבל אז נזכרה שיש לה כסף.

חולייטה הציעה מלחמות עקובות מדם.

מה אתם חושבים?

בשביל מה צריך כל כך הרבה תוכניות ריאליטי בערב אחד

בשביל מה צריך לראות כל כך הרבה פרסומות כדי לראות את התוכניות האלה

בשביל מה צריך כל כך הרבה ערוצים

בשביל מה צריך יותר משני זוגות מכנסיים ושני נעליים

בשביל מה צריך שטלפון יוכל גם לצלם וגם להראות סרטים

בשביל מה צריך 10 הודעות חינם לסלקום בין שבע לתשע בבוקר

בשביל מה צריך מדיח

בשביל מה צריך טלוויזיה 32 אינץ’

בשביל מה צריך שתיים כאלה

בשביל מה צריך פייסבוק

בשביל מה אני צריכה למלא שאלון כדי לדעת איזה דמות באבודים אני

בשביל מה צריך כל כך הרבה מוספים בעיתון יומי אחד

בשביל מה צריך שלושה סוגים של קפה בבית אחד  7

ננננ

חזרתי. ותוך פחות משבוע התמכרתי מחדש.

 בשביל מה

היום במשמרת חסרת-מעש במיוחד, סיפרה לי ד’ (אותה ד’ שטענה שמקס ברנר היא עיר ואם בישראל) על המשחק “סבבה והכל“. כדי לשמח גם אתכם, קוראים חביבים, החלטתי לחלוק אותו גם איתכם. מדובר במשחק שיכול להימשך כמה שעות, אם לא ימים, ואפשר לקחת אותו לכיוונים מדהימים.

החוקים פשוטים: על השחקנים לדמיין מישהו או מישהי, בן/בת-זוג פוטנציאליים (הכל לפי העדפותיכם המיניות) שהוא “סבבה לגמרי”. כלומר - יש בו את הכל, הוא כליל השלמות ממרבית הבחינות האפשריות.

אבל!

הפרנטנר למשחק מתקיל את השחקן כשהוא שואל אותו “סבבה והכל אבל ____ ”

השחקן צריך לחשוב טוב ולהגיד האם עדיין סבבה או כבר לא.

כמו שאמרתי, המשחק נמשך שעות ארוכות ויש אינספור דוגמאות: סבבה והכל אבל לא מתבייש להפליץ לידך בפגישה הראשונה, סבבה והכל אבל היה בעברו חבר בכת השטן, סבבה והכל אבל אלכוהוליסט, סבבה והכל אבל בקטע של סאדו, סבבה והכל אבל מפלרטט עם כל העולם, סבבה והכל אבל אין לו רגליים, סבבה והכל אבל עם פטיש למקומות ציבוריים… וכן הלאה וכן הלאה.

לפי השאלות גם אפשר לראות מה מציק לשואל או חשוב לו, מה הסטיות שלו, וממה הוא סבל בעבר. לדוגמא, ד’ שאלה “סבבה והכל אבל נוחר ממש חזק”. א’, שהצטרפה, שאלה שאלות שתאמו משחק שיכול להיקרא “סבבה והכל CSI” או “סבבה והכל: מדור מיוחד”.

המשחק ניהיה ממש מעניין כשהצטרף אלינו בחור, וגילינו שהסטנדרטים שלו נמוכים בהרבה משלנו. הוא היה סבבה והכל גם עם בחורה שיש לה ילדים, ריח רע מהפה, לא מדברת עברית או אנגלית, חייב לגור אצל ההורים שלה ועוד ועוד. למעשה הוא לא הסכים רק לשעירה, פטריות ברגליים ועבר של חשפנית (לא ברור). מצד אחד תגידו - מה, הוא גבר. מצד שני, אפשר לתלות את זה לא רק בהיותו גבר אלא בהיותו בן 30, שלמד מזרח תיכון - מה שבהכרח הופך אותו להיות פחות בררן.

בקיצור, משחק מעולה שאפשר לקחת לכל מיני כיוונים. אפשר שזה יהיה מצחיק ואפשר גם להיכנס לשיחות עמוקות על מערכות יחסים - הכל לפי הרגש.

אתם מוזמנים להציע הצעות או להגיד אם אתם סבבה והכל עם זה שכתבתי סבבה והכל כל-כך הרבה פעמים (סבבה והכל אבל עם OCD…).