נ’ נגד נ’

הנה פוסט רציני לגמרי.

אומרים שהצעד הראשון בכל גמילה מהתמכרות הוא להודות בה. אז אני מודה, אני מכורה לפייסבוק. הפייסבוק משתלט לי על החיים, במיוחד בימים שבהם אני כותבת עבודות ולומדת למבחנים. אני מוצאת את עצמי מדפדפת באלבומים של אנשים שאני לא מכירה, מגיבה לסטטוסים בלי הכרה, עושה שימוש בשני יוזרים שונים (כן, כן!), חולבת פרות בחווה. סוגרת. נכנסת שוב כדי לראות מה חדש.

אז מה קרה? לפי שבועיים הודיעה לי א’ בפתאומיות שהיא עזבה את הפ”ב. הייתי בהלם מוחלט. בתגובה, כתבתי סטטוס שבו הצעתי לחבריי (לא חברים אמיתיים, רק כאלה של פ”ב!) לומר “מילים לזכרה”. בשלב זה עוד לא דמיינתי לעצמי שגם אני, חיית הפייסבוק הטורפת, אחליט לנטוש. אבל ההחלטה של א’ זרעה בי את הרהורי העזיבה. בימים האחרונים, הייתי סגורה בביתי רוב שעות היום - שילוב של צינון קשה ועבודות להגשה הביאו לתוצאה של בהייה חסרת מעצורים בפ”ב. עיניי כבר כאבו, גבי לא עמד בזה יותר.   

אז קיבלתי את ההחלטה להיגמל - זה כנראה השלב השני. זה לא היה קל, אבל לפני כחצי שעה מסרתי את סיסמתי לאיש אמון, הבצל הזכור לטובה (אם הוא עדיין היה כותב בלוג הייתי עושה לו קישור), שמהיום ייקרא “שומר היוזר”. לשומר אסור לגלות לי את הסיסמא החדשה שבחר. כלומר אני עדיין קיימת בפ”ב, אבל אין לי דרך להיכנס ליוזר שלי ולשלוט בו. זה מרגש ומפחיד, אבל אני כבר מתחילה להרגיש אדם יותר טוב. תראו, אני אפילו כותבת פוסט.
אני מאוד מקווה שלא אחטוף קריז פייסבוק בקרוב. בינתיים אני בסדר.
בעיקרון החלטתי שהניתוק מהפ”ב יהיה לתקופת ניסיון, אז אולי לא באמת קיבלתי החלטה להיגמל. נראה, אני חלשה בהחלטות גורליות, אוהבת פשרות. בינתיים אני מקווה שאם אחיה קצת בלי (ואתמכר לדברים אחרים), גם אם אני אחזור לפ”ב אני לא אזדקק לו כל-כך.

כשיבוא הקריז - לא ברור לי מה יקרה. אשתדל להיות חזקה, אולי אכתוב פוסט, אולי אעשן משהו חזק. בהצלחה לי.

תובנות, קשיים, עדכונים מהשטח - בקרוב.

האם נמרוד הראל טוב במיטה, שאלתי את ש’, אגב צפייה משותפת בבלתי נתפס. כמה יומרה וכמה עזות מצח יש בתואר “אומן חושים”, יואיל מר הראל לבוא ולהוכיח.
יש משהו במבט החודרני הזה, יש משהו במבט. באצבעות הארוכות האלה שתמיד מרגישות דברים שלא באמת שם, בפוזות הקפואות, המתרכזות, הדרמטיות, בגוף שכמו טעון בחשמל. האם יכול להביא אישה לקליימקס כשם שיכול לנפץ כוס בכוח המחשבה? הרי להמיס בחורה זה לא כמו להמיס כפית. ואולי הוא לא יותר מאסטרא בלגינא, כלאם פאדי, נשיאים ורוח וגשם אין. בעונה הראשונה (והמופתית!) של קוויקי הגדירו את זה יותר טוב: “היה עוד בסדר בשלב זריזות הידיים, אבל אח”כ? אחיזת עיניים”.

משם הדיון התפתח לדיוויד בליין שגרם לאנשים לרחף באויר, ולאיך אפשר לתעל את כל הכוחות האלה למשהו מועיל. אם נמרוד הראל יכול לעשות את כל זה, התרעמתי, למה הוא לא מציל את העולם, למה הוא לא נלחם ברעים בתלבושת ויניל משעשעת? יש לו את היכולת ויש את הלוק. וויף גרייט פאוור קאמז גרייט ריספונסביליטי, אמר פעם דוד בן. פפפ, איזה גיבור ואיזה נעליים. בכוח שלו הוא בוחר להשתמש כאחרון הארכי-נבלים, ומציע את שירותיו למרבה במחיר*. 

הדיון נחתם במסקנה שגם במקרה של זיון נפל, הוא עדיין יגרום לך להאמין שהיה מעולה. 

5

* לבחור יש אתר פלאשי קריפי, בו הוא מציע, בין השאר, מופע החדרת מסרים חיוביים על מוצר מסחרי אותו נבקש למכור, וגם סדנא נוראה בה ילמד איך להפעיל מניפולציות על אחרים במשא ומתן. במילותיו: “הקניית כלים פרקטיים להשפעה מודעת ותת מודעת על בני אדם, בסביבה העסקית והבין אישית“. ברר. ברר ברר.

הקיץ והשיפוצים האחרונים בביתי הביאו איתם המוני מבקרים ומבקרות. בעיקר קטנות כאלה, אדומות. אני מתעוררת בבוקר ומוצאת אותן במאותיהן בארונות, במגירות, על מרצפות.

בקפה של הבוקר (טוב בסדר, צהריים) אני מוצאת שתיים צפות. “פרוטאינים” מפטיר הסנאי, הסטרילי מבינינו. לפני מקלחות אני עורכת הטבעה המונית ושוטפת יפה יפה מסביב. מה יש להן לחפש במקלחת לעזעזל? גיליתי שאין קשר בין המיתוס הנפוץ - נמלים אוהבות דברים מתוקים - לבין המציאות. הן אוהבות סוכר, אין ספק, אבל הן אוהבות גם קירות חלקים, מרצפות קרירות, נהנות מאומנות טובה, להסתכל על עצמן בזכוכיות גדולות ולקרוא במגזינים ועיתונים יומיים. הן אוהבות אותי דמט. את דמי המתוק והחם.  

וככה התרגלתי, היום שלי מתחיל בהשמדה המונית. כל ההומאניות והחמלה שבי שוכחים שאני שמאלנית יפת נפש ומוחים באבחת סמרטוט להקות-להקות של חיות קטנטנות וחסרות ישע, מרססים אותן בעוצמה ובתכשירים שברא השטן (או סנו). באינתיפאדה הזאת, אני בעד טרנספר. יותר מזה, מצידי להטיל מיני פצצת אטום. לא אכפת לי שדורות העתיד יסבלו מעיוותים ומוטציות, לא אכפת לי שייכחדו לעולמים. תשו כוחותיי.

ליל אמש.

מחצית ומשהו לאחר חצות, טבלאות הקורסים שהכנתי מוכנות להתמלא בעוד אחד-שלושה קורסים, בכדי שאוכל בעוד אחד-עשר ימים להכין את המערכת כראוי, וללכת ביום א’, הראשון ללימודים, לאוניברסיטה. שלום כיתה ב’. וברכה, חתיכת מטומטמים.

הרישום המחודש לקורסים מסרב להתמלא. למה, שאלתם. תשובתי נהירה לכל. ובכן, כמובן שכולנו מעוניינים להירשם לקורס המרתק שיועבר במנדרינית ע”י מרצה מאוניברסיטת בייג’ין - “בין זכויות אזרח לזכויות אדם:על רמיסת האדם במדינות קומונוסטיות” . כמובן שכשכשתי בזנבי עת ראיתי שיש שלושה מקומות פנויים בקורס, עליו מתחרים חמשת אלפים תשע מאות ארבעים ושישה סטודנטים מריירים בעלי עיניים מלוכסנות (בפוטנציה). אשים את כל נפשי ומאודי בקורס, חשבתי. אך דרכנו לא נגמרת כאן. כמובן  שלא.

הקורס המנדריני המרתק כמובן מתנגש חזיתית עם קורס מרתק אחר - “מיסוי כספים ששר האוצר לשעבר מחביא במזוודתו” - שעליו לא אוכל לוותר בשום פנים ואופן. ואם לא היה הוא מעורב בתאונת קורסים קטלנית, אז המבחן שלו היה נקבע ליום בו כבר אני נבחן בתשע בבוקר, בשלוש בצהריים, ובחצות הליל - מבחן לאחר כל ארוחה. הגיוני. גם אם עניין זה לא היה מהווה מטרד, היה דורש המרצה החביב מהסטודנט החצוף שמעוניין סה”כ בכיסא (לא נוח במיוחד), את הדרישות הבאות: ציון מעל 91 בשבעה קורסים מקדמיים, ששניים מהם נלמדים אך ורק באונ’ טהרן/ קאבול, עמידה בשני מבחנים שאורך כל אחד מהם הוא שש שעות, הגשת שתים עשרה עשרה מתוך עשרים ושתיים עבודות, כל אחת בתשעה עותקים ועד שש ועשרים בבוקרו של יום א’ הראשון בכל חודש עברי חדש (על חודש אדר ב’, מכיוון שהשנה מעוברת, תבוא הודעה בהמשך), ראיון אישי עם הדיקן, סגנו ומזכירת החוג לתולדות האמנות שתתהה על קנקנך. וזהו, הנה אתה רשום לקורס. קלי קלות.

W שולחת מסרון, ובו היא מודיעה לי כי היא נרשמה לאיזו קורס שאת שמו לא שמעתי קודם, וככל הנראה לא אשמע בעתיד, וגם עם גיוס כל כוונותיי הטובות, אינני מצליח למצוא כוחות ולחפש את הקורס ואת פרטי המידע החיוניים לשיבוצו בפאזל הלא אפשרי.  השעה כל כך מאוחרת שאני מחליט להירשם  לקורס שרק אלוהים יודע איך אעבור אותו. האמת היא שכבר לא ממש אכפת לי לעבור קורסים במבוא למחול מודרני. אפילו להשתתף בניסויים אני מוכן, ובלבד שמישהו ייתן לי איזה שתי נקודות ביום שני בין אחת עשרה ורבע לאחת עשרה עשרים ושתיים. נו, יש לי חור, תעשו טובה.

מעביר לסופרנוס, עונה שש, פרק ארבע, אולי יהרגו היום איזה דודן מדרגה שנייה. שמעו,  הם חייבים לשחרר שם אמוציות.

לקראת האירוע המתרגש עלינו לטובה, נרשמת בביתי תכונה רבה. אינני מדברת על ראש השנה, שלא נוכל לחגוג הפעם ממניעים אידאולוגיים, אלא על המלחמה הממשמשת ובאה, שאותה אין כל מניעה שנחגוג! ההיסטריה רק התחילה, אך ההכנות כבר בעיצומן. כבר עם קבלת המסר על גיחת חיל האויר מעל אדמת סוריה, התחלנו אנו להזיז ענינים. כשפתחנו לרווחה את דלתו החורקת של המקלט הביתי, גילינו שלפנינו עבודה רבה. שאננות שכעת נראית לנו חוסר אחריות של ממש גרמה לנו להשתמש בו כחדר ג’אנק, ובמצבו הנוכחי הוא אינו ראוי לשכן את בני הבית חצי שעה, לא כל שכן לתקופות ממושכות. הוא מלא בשטיחים מהסבנטיז, בפגרי מחשבים ובתמונות שמן של קרובי משפחה. כמו כן, יש בו ריח טחוב ואוירת מחנק, אך אני משערת שללא אלה לא היה מקלטנו מקלט.

אבל לא רק מילים רעות יש לי להגיד על המקלט שלנו, שקיבל את השם הזמני אנטואן. לא מדובר בממ”ד פושטי שאין בכוחו למגן מפני מַטר בוטנים, כי אם במקלט-מקלט. שש אמות באדמה, קירות בטון חשופים ושמנמנים, פתחי אוורור עגולים אה-לה 20,000 מיל מתחת לפני המים, מנת יתר של גז ראדון וסולם מילוט אדום שאין לדעת לאן מוביל – אנטואן הוא הגבר החסון שעד היום לא ידעתי שאני רוצה. עטוף אותי, חבק אותי, הגן עליי בגופך. אני רוצה להיות פאסיבית כשאנחנו יחד. 

להלן התכנית המוצעת לשיפור פני אנטואן והכנתו לבאות:
קודם להכרזת המלחמה: פינוי חפצים ואכסונם בבוידעם, ניקוי ואוורור, הכנסת מחצלת, זוג מזרונים ופוף ישן, הבנה טובה יותר לגבי איפה נמצא פתח המילוט.
מיד לאחר הכרזת המלחמה: איטום אם צריך, הקמת עמדת קפה, מתיחת חוט טלפון (למודם) וכבלים (לטלויזיה) דרך אחד מנקביו של אנטואן, ציודו במשעשעים הבאים: טלויזיה ופלייסטיישן, קלפים וז’טונים לטקסס הולד’ם, מבחר ספרים שאיש לא ישתמש בהם, מגזינים וחוברת תשחצים*.
בעת ההזעקה: אני חוטפת את הלפטופ, אחי - וודקה מהפריזר, אחותי - כל חתול שיקרה בדרכה*, אמי - התקף חרדה. 

אני יודעת, אני יודעת, לא כדאי לי לחכות לזה כל כך. בסוף אני עוד אתאכזב.

נ

נ

נ

נ

*אופציונלי

במסגרת ההכנות לנסיעתי הקרבה, בין השאר יוצא לי להתעסק גם בנושא הבלתי נמנע (או אולי בעצם הנמנע) - חיסונים. בשיטוטיי הגעתי לפורום
“רפואת מטיילים” בYנט שאותו מנהל פרופ’ אלי שוורץ, שהוא מומחה לרפואה פנימית ומחלות טרופיות - החלק הראשון של הטייטל נשמע קצת יבשושי, אבל החלק השני אקזוטי לגמרי.

אז החלטתי להתעניין בדוקטור והסתבר לי שהוא בוגר ביה”ס לרפואה טרופית בלונדון - London school of tropical medicine  וצבר שנים רבות של ניסיון ועבודה גם בארצות טרופיות. נשמע מהמם. יצר ה”להיות רופאה במקומות טרופיים מוכי אסון ולעזור לכושים חולים ורעבים” שלי התעורר לפתע. במיוחד לא אכפת לי להיות אחרי כמה שנים סטודנטיאליות בלונדון.

אם כבר מדברים על זה, גם לא אכפת לי גם להאכיל זני קואלות נכחדות באאוטבק, להיות חלק מכוחות האו”ם בדרפור, לעזור ללוייתנים שנסחפו לחופי גרינלנד, או להיות כתבת של הניו-יורק טיימס שחושפת ניצול ילדים בבנגלדש. כל עוד שערי מתנפנף ברוח, מרחפת מעלי איזשהי סכנה ואני מרגישה סוג של קדושה - אני רוצה את זה.

מודל החיקוי שלי מעוצב יפה בדמות שג’ניפר קונלי משחקת ב”לגעת ביהלום”: חוץ מהגבות הדומיננטיות מדי, האישה הזאת מצליחה גם להציל כמה אנשים ולהיות כזאת מוסרית ושומרת על זכויות אדם, גם לפרסם את השחיתות של יהלומי הדמים ולזכות בתהילת עולם, וגם להיות במתח מיני עם ליאונרדו דיקפריו. אמא תרזה, רק עם סקס אפיל. זה בערך מה שחשבתי עליו.

השאלה היא, איך מתקדמים בסוג כזה של קריירה (ואני בהחלט מעוניינת בקריירה), או - איך מגיעים אליה בכלל? 

אחרי התעניינות קצרה, ההתרשמות שלי היא שבעיקר צריך שיהיה לך גב כלכלי לממן את כל ההרפתקאות האלה. לרוב מדובר בדברים התנדבותיים, שגם אם יש איזה פילנתרופ שעוזר במימון הפעילות, המתנדבים עצמם לא ממש מקבלים שכר (זה כל העניין לא?). אפילו עשיתי איזה סקירונת ונתקלתי בכל מיני מקומות שדורשים מהמתנדבים תשלום סמלי תמורת האפשרות להתנדב במקום (??).

בקיצור, חוץ מהרצון הטוב והאופי המתאים (שאותם יש לי כמובן בכמויות), כל מעשה טוב מתחיל ונגמר כנראה בכסף. חשבתי לפתוח קרן שתקרא “קרן המימון להרפתאות נ’ בעולם” אבל אני לא בטוחה שאנשים ימהרו לתרום… (אם נראה לכם שדווקא כן, כדאי שתגידו לי את זה מהר, והאנשים שלי כבר ידברו עם האנשים שלכם). 

עוד צורת מימון אפשרית היא להתחתן עם הכסף - אם יש כאלה שרוצות להתחתן עם גבר עשיר במיוחד בשביל תכשיטים ובית גדול (מישהו אמר ווי?), אני רוצה את הריץ’ בוי שלי בשביל שיממן לי הרפתקאות בעולם ובדרך יעזור לכמה חלשים ומדוכאים. אז אם אתה עשיר כקורח  ומעוניין - המייל ליצירת קשר נמצא ממש כאן במעלה העמוד.

והדרך השלישית - קצת מזל: הטיול שלי מתחיל עוד מעט אז אולי בדרך אני אתקל באיזה אפשרות להציל את העולם…

- סלחי לי, מה השעה?

- תגיד, זה המשפט הכי טוב שמצאת כדי להתחיל עם בחורה?

- לא, לא מתחיל איתך, אני רק צריך לדעת מה השעה

- באמת אין לך משהו יותר מוצלח מזה?

- אני באמת רק רוצה לדעת מה השעה

- טוב, עזוב אותי, עלוב

- נו, תאמרי לי בבקשה מה השעה

- אמרתי לך להתחפף

-טוב

5

- סליחה, אדוני, מה השעה?

- חמש וארבעים

- תודה

5

טוב, אז באמת שאין לי שום דבר מעניין לכתוב היום, אבל מוכרחים. מאז פתיחת הבלוג לא היה יום שבו לא נכתב פוסט, ואני אמשיך במסורת עד שמישהו יכניס אותי לשלוותה. אגב שלוותה, אני לא מדברת על זאת שבנמל, אלא על בית המשוגעים - זה המקורי. שבצורה מפתיעה (או לא) נמצא ליד הבית שלי. פשוט יוצאים דרך הדלת האחורית, הולכים קצת בגינה, עוברים את עצי הפקאן, מגיעים לשדה, עוברים את השדה, והנה - שלוותה.

כלומר גם אם יכניסו אותי לשלוותה, אני ממש קרובה לבית, אז אני פשוט אקפוץ מעל הגדר (היא לא רצינית כמו שהייתם מצפים לראות על בית משוגעים), אכנס לחדר שלי ואתן בפוסט. אולי הוא אפילו יהיה ממש מעניין - משהו בסגנון קן הקוקיה. מה לא אעשה כדי להמשיך לעניין את הקוראים.

ועכשיו אתם תוהים איך הגעתי למצב הזה. הסיבה היא המבחן מחר (מחר!!!). הסתבר לי שהוא עומד להימשך 4 שעות (4 שעות!!!). לא מזמן חזרתי ממפגש לימודים אינטנסיבי בדירה של לינץ’ - יום שני ברציפות. מסופקני (זאת מילה שלא נדיר למצוא בתשובות של סטודנטים למשפטים שקיבלו 100) שממש למדנו. חלק נכבד מהזמן הוקדש לדיונים והעלאת רעיונות לפוסטים בנ’ נגד נ’: אחד מהם היה פוסט שיהיה פסק-דין על מקרה אקטואלי או לחילופין שיר פופ מוכר כשאנוכי, WaWa ולינץ’ השופטים. עוד פוסט שתראו בקרוב קשור לחתולי הרעם (זוכרים?).

בקיצור - ספק, ספק גדול אם נעבור את המבחן הזה. בהחלט מסופקני. אמנם תמיד יש מועד ב’, אבל עוברת בי חלחלה עמוקה כשאומרים את הצירוף הזה: מועד ב’. בררר…  

“פסק-דין Church - בפרשה זו דובר על מפגש בין נווד אנגלי לבין נערה. הנווד הזמין את הנערה לקיים עמו יחסי מין בוואן שלו, והיא הסכימה. הנווד לא הצליח לספק מינית את הבחורה, מה שהוביל לגידופים מצד הבחורה, שנענו במכות שבסופן הנווד חשב שהרג את הבחורה. אח”כ הנווד השליך את מה שחשב בטעות לגופתה של הנערה למימי נהר, וזה מה שגרם בפועל למות הבחורה. כלומר - אין רצף מיידי בין המכות לבין השלכת הגופה, וכדי להאשים את הנווד ברצח, יש להוכיח שהתקיימה בשלב הראשון כוונה לגרום לחבלה גופנית חמורה.”

קחו את הדוגמא הזאת, תכפילו אותה ב-80 (בוריאציות שונות, כולל מקורות השוואתיים במשפט העברי: “זרק אדם את רעהו מהגג, והאדם נחת על אישה באופן שגרם לה לאבד את בתוליה”) וקבלו את המחברת שלי במשפט פלילי.

 והשאלה שלי היא - האם דיני עונשין הם רק שם יפה ואולי תירוץ, לעיסוק המקאברי של המרצה שלי ושל שאר העוסקים בתחום הזה? (מיותר להזכיר שהקורס בעונשין הוא הקורס האהוב על ווי), או שמא הנושא עצמו הוא זה שגורם לאנשים לאבד קצת את שפיות דעתם ולהתייחס בציניות תהומית ולעיתים אפילו במבט משועשע על כל הנושא הזה?

כנראה שכבר מהשיעורים הראשונים, כשהפרופ’ (שהוא אגב איש חביב ביותר) הכריז בריש גלי שבלונדיניות בדר”כ מקבלות אצלו בונוס בסוף השנה, ויותר מאוחר כשהסביר מדוע לדעתו גברים מחזיקים מאהבות, היינו צריכים להבין שהעיסוק בפלילים לא מטיב עם אנשים.   

אני עוד אכתוב על זה את התיזה שלי יום אחד.