נ’ נגד נ’

ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.

אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.

והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.

אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’.  ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.

והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.

עברתי דירה. אני יודעת שכמעט כל בנאדם שני עובר עכשיו דירה, אבל בכל זאת. אם יהלי סובול שואל אם זה מעשה אומנות או מעשה יומיום, אז מבחינתי זה לא מעשה יומיום בכלל.

השבוע סייד קשוע כתב בטור שלו שבאופן אירוני אריזת בית היא אחד הרגעים הכי סנטימנטליים בחיי משפחה. גם אותי, כמו אותו, בין הקרטון הרביעי לחמישי, פתאום תקף איזה רגש של עצבות. וכשראיתי את כל חיי מונחים להם בין כתלי הפונטו (שהפכה בינתיים למשאית הובלות זוטא), הרגשתי שיש פה איזה משהו שאני צריכה להבין, איזו סמליות, אבל לא בדיוק ידעתי לשים את האצבע מהי. כמו שסייד כתב, הייתה שם איזה מתקפת חושים. וכשהיא קרתה, ידעתי שהחיים זה לא רק זה.  

יש לציין, זאת הפעם הראשונה בחיי (את גיל שנה וחצי לא החשבתי) שאני עוברת דירה. לא התכוננתי לרגשות המפתיעים האלה. גם לא לעובדה שלהעביר דירה לוקח שלושה ימים ולילות ותופס בממוצע כ-40 שרירים. אבל התעסוקה וההתרגשות דחקו החוצה את כל הסנטימנטים. רק אחרי כמה ימים הם חזרו אלי במלוא עוצמתם, כשעברתי במקרה ליד המושב, אבל לא לקחתי את הפנייה.

ובסוף השבוע האחרון זה קרה שוב, כשאחרי ארוחה משפחתית אמרתי ביי לאמא ואבא, תודה על הכביסה, ונסעתי הבייתה. רגע, הבייתה? בעצם מה עכשיו הבית? ניסיתי להגדיר טרמינולוגיה אחידה - יש את “הבית” ויש את “הדירה”. הדירה זה פחות ביתי מבית. ובכל זאת לפעמים נפלט לסנאי, “אז מתי את באה הבייתה?”

בשביל מה צריך כל כך הרבה תוכניות ריאליטי בערב אחד

בשביל מה צריך לראות כל כך הרבה פרסומות כדי לראות את התוכניות האלה

בשביל מה צריך כל כך הרבה ערוצים

בשביל מה צריך יותר משני זוגות מכנסיים ושני נעליים

בשביל מה צריך שטלפון יוכל גם לצלם וגם להראות סרטים

בשביל מה צריך 10 הודעות חינם לסלקום בין שבע לתשע בבוקר

בשביל מה צריך מדיח

בשביל מה צריך טלוויזיה 32 אינץ’

בשביל מה צריך שתיים כאלה

בשביל מה צריך פייסבוק

בשביל מה אני צריכה למלא שאלון כדי לדעת איזה דמות באבודים אני

בשביל מה צריך כל כך הרבה מוספים בעיתון יומי אחד

בשביל מה צריך שלושה סוגים של קפה בבית אחד  7

ננננ

חזרתי. ותוך פחות משבוע התמכרתי מחדש.

 בשביל מה

הי חמודים. כן כן, זאת אני, וזה בעברית. לונג טיים נו סין, אני יודעת, ואני באמת באמת מצטערת על זה. אל תחשבו שלא חשבתי עליכם ושלא ייחצנתי את הבלוג גם בחצי הכדור הדרומי. מי שחדש פה ולא היה קורא אותי לפני הנסיעה - אני במבי ואתם יכולים לקרוא עלי ב”אודות”, שזה דף מומלץ בלי קשר.

אז מה איתי עכשיו (כן, אולי זה לא מעניין אותכם, אבל זה מה שיש לי לכתוב) -

אתמול הגעתי לסידני, אחרי חודש וחצי של חוף מערבי ודרומי של אוסטרליה (מדרווין נגד כיוון השעון, אם זה אומר לכם משהו), ועוד קצת זמן בטזמניה לפני זה. בגדול אין לי את המקום והיכולת לתאר את כל מה שעבר עלי בזמן הזה, אבל אני יכולה להגיד שהיה כיף, ממש כיף.

אחרי הרבה זמן של מדבר לנהוג בו, ים לצלול בו, יערות ועצים לטפס עליהם, עיירות טיפוסיות להעביר בהם שיחות עם האוזים המקומיים, הרים לעלות עליהם (ואז גם לרדת), חופים לשרוץ בהם (לא מהסוג שאתם מדמיינים לעצמכם, אלא מהסוג של החול הלבן והנקי, המים הצלולים והאין-אנשים מסביב), ונופים לצלם אותם, הגעתי לעיר הגדולה.

נפרדתי לשלום ממיסטר טאו, דוקטור קריימר והפורד פלקון שלהם (שבינתיים נמכרה למקומית), שאיתם חוויתי את כל הנ”ל, ונחתתי היישר לגיהנום שנקרא דירת ישראלים בבונדאי. עם קצת הלם תרבותי (שלי מהם ושלהם ממני) אני מנסה להעביר את הזמן עד בואו הקרב של הסנאי, שהחליט בינתיים שיותר טוב באוסטרליה ויותר טוב איתי.

יותר פירוט מזה יהיה בהמשך, אני מקווה, בתנאי שאני אשאר בדירה הזאת בימים הקרובים. אם אני לא מעדכנת, סימן שמצאתי מקום

הי חמודונים. כן, זה הפוסט הראשון שאני כותבת בניכר, וזה באמת די שונה..

יש כל כך הרבה מה לכתוב ולספר, אבל אני לא רוצה להפוך את הבלוג ליומן מסע מזויין, בשביל זה יש לי המון המון מחברות.

אז החלטתי לכתוב על החוויה האינטרקונטיננטלית שלי. אני מתה על אינטר’. אוהבת להרגיש שאני חלק מהעולם הגדול והצבעוני. אז ככה הרגשתי אתמול בבנגקוק.

להיות תקוע בשדה תעופה כמה שעות בהחלט תורם לתחושה. המוני אנשים שונים ומשונים, כולל כאלה עם זקן ירוק או גלימת נזיר - וכולם באותה סיטואציה אומללה: בין או לקראת טיסות. במצב ביניים הזה שבין התרגשות לאדישות ובין עייפות לעירנות מוגברת.

אז בין כל אלה היה הודי נחמד שנתן לנו כרטיס חצי מלא לאינטרנט למשל, וכמה שביקשו שנצלם תמונה אידיוטית שלהם (על מי אני עובדת, זאת הייתי גם אני…). וכל זה גורם לי להאמין שאנשים בכל העולם הם טובים וחמודים ולא רעים ומתנכרים. כן, קצת פשטני, אבל לא בא לי להיכנס ליותר מזה, כי זאת אמונה נחמדה.

אז מכל זה אפשר להבין ששבע השעות שביליתי בין 11 שעות טיסה ל-11 שעות טיסה היו חוויה די טובה. אה, וגם עשיתי מסאז’ (קצת מדגדג), אז בכלל.

בפעם הבאה: על הישראלי שנוסע לאוסטרליה, ועל שר לשעבר שהתנדב בקיבוץ בארי ונכנס לכלא כי היה סרבן התנתקות.

יש למה לחכות…

קודם כל, אני מצטערת שלא כתבתי כבר המון זמן. אל תחשבו שזנחתי את הבלוג ושאני לא חושבת עליו כל הזמן ולא ממשיכה לשווק אותו ברבים. האמת שהשבוע האחרון היה שבוע עמוס, פיזית ורגשית. ביום ראשון הקרוב אני נוסעת לעבר הלא נודע (טוב לא להגזים, הוא די נודע), ופסטיבל הפרידות וההכנות המטורפות בעיצומו.

היום זה הכה בי קשה מאוד כשעזבתי את העבודה, בפעם האחרונה. אני מתנצלת בפני כל האנשים המופתעים שהבחינו שבאמצע שיחה רגילה לחלוטין השפה שלי התחילה לרעוד ואחרי שתי שניות פרצתי בבכי. גם זרים שלפני זה לא ממש הייתה להם אינטרקציה איתי, ובמבוכה הציעו לי שוקולד מריר להפיג את צערי.

עם אלה שמכירים אותי יותר טוב, ומתחרפנים (טוב, אפשר להבין אותם) מהעזיבה, זה עוד יותר קשה.

אבל זה הכל רגעי, הכל פסטיבל של סערת רגשות. בעוד שבועיים אני אקרא את זה ואגחגך. או שלא. נראה.

מבטיחה לכתוב פוסט לפני יום ראשון, וכמובן גם מהצד השני של הכדור…

אם עוד לא שמעתם, אבו חסן, זה מ”חומוס אבו חסן” נפטר לפני כמה ימים בגיל 83 לפי “נענע”, 82 לפי “הארץ” ו-85 לפי מקור עלום אחר. בכל מקרה, הוא מת, וזה חבל. אבל החומוס נשאר החומוס, ולאור העובדה שאבו חסן כבר הפך למעצמה של כמה סניפים, אני מתארת לעצמי שלא הוא היה מכין את כל החומוס, כל בוקר בחמש כמו שאוהבים להתפייט. אז לא צריך למצוא יורש, ולא להפסיק לאכול חומוס אבו חסן, כי אבו חסן זה כבר מותג, ולא איש.

ובכל זאת, אני אלך לנגב לזכרו.

קודם כל הקדמה: אתם הולכים לקרוא פוסט אורח של אחת הקוראות הקבועות בבלוג. ולמה פוסט אורח אתם שואלים? כבר מזמן שמנו לנו למטרה לשמש במה ליוצרים מוכשרים ומבטיחים, וגם לכאלה שאינם מבטיחים דבר אבל מעוניינים בפרסום רחב (כן, כל חמשת קוראי הבלוג). זה, וגם בגלל שעקב ההעדרות הקצרה של לינץ’ נקלענו למחסור בחומרים. כבר יומיים שלא נכתב פה דבר, והתחלנו לשמוע תלונות כמו - ‘אי אפשר לפתוח את הבלוג שלכם בעבודה כי ישר יש תמונות עירום’ וכו’.
אז קבלו אותו, הפוסט הראשון של ביציישן.
הנוניות
ועוד הערה קטנה אחת - בזמן האחרון יש כאן די הרבה א’. רק להבהיר שמדובר בא’ שונות, ולא בא’ האגדית מהפוסט על הקונדומים.
זהו, עכשיו הבמה של הביצה.
* * * *
כמו שהבנתם מההקדמה של הנוניות, בשל מצוקת חומרים אני מתארחת בבלוג. אני זה כמובן הביציישן, חיי הסטודנטיאליים תמו זה מכבר, בת 24 והרבה והפוסט הזה נוצר כדי שלא אצטרך לכתוב כרטיס ברכה מטופש למתנה שקנינו לאחותי.

אחותי הקטנה, א’ בשבילכם, טסה היום לאי הגדול ביותר בעולם, כן, כן, ליבשת מלאת הקנגורו בה נוהגים הפוך ומדברים במבטא כבד ולא נהיר – אוסטרליה.

קצת רקע – א’, היא אמנם אחותי הקטנה אך איננה קטנה כלל, היא בת 21 וחצי ומדברת על הנסיעה הזו כבר 5 שנים (וכמה שהיא דיברה על זה…). רק בשנה האחרונה החל הרעיון לרקום עור וגידים והדיבורים הפכו למעשים. הבעיה היא שאצלנו במשפחה זה שרק א’ נוסעת משמעו שכולם מתגייסים למשימה, כך יצא שאבאמא קנו את כרטיס הטיסה והביטוח, אני והאחות השניה קנינו ביגוד תרמי החברות והבנות דודות קנו עוד פיצ’פקס (סכין, מזלג וכף באחד) ובני משפחה אוסטרליים שלא ידעו כלל על קיומנו הוכנסו לכוננות ספיגה.

עליי ההיסטריה פסחה שכן לאחר חוויה קשה שבה לקח לא’ שעה ומשהו לקנות סווטשרט שיתאים לטיול החלטתי שאני יותר לא מתערבת (רק בדברים הקריטיים באמת-מתנות מאוסטרליה, כמה יגבו בעליה למטוס על בחור אוסטרלי מסוקס ומסומם קלות ?).

אלא שאתמול, בעודי יושבת על רצפת חדרה של א’ מוקפת בכל תכולת ארונה, 5 תיקים שונים (אחד מהם הכיל את מה שנראה כמו מלאי בית המרקחת הקרוב לביתנו) ומביטה באימי מנסה לדחוף שק שינה באורך של מיטה ממוצעת למה שנראה כמו שקית אוכל, נחתה עליי ההכרה שא’ באמת עוזבת, ועוד ל 8 חודשים (בתכנון לפחות).
כדי להפיג את רוח הנכאים ששרתה עליי החלטתי לחשוב על משמעות הדבר על האדם החשוב באמת בסיטואציה – אני. טיסתה של א’ טומנת בחובה כאמור, מתנות מאוסטרליה, בית משל עצמי-אפשר לדחות את חיפושי הדירה, מאידך זה גם אומר שמשימת השמירה על שפיותה של אמי תוטל עליי, היות והאחרונה בטוחה שאחותי תיחטף ע”י אבורג’יני כדי לשמש כאם ל-9 ילדיו היתומים, משל הייתה נזירה אוסטרית, כך שהשלילה עלתה על החיוב.

א’ כבר המריאה לה וטסה מעל שמי מדינות עוינות למחצה, ובטח תקרא את זה רק כשתנחת בפרת’ בעוד אני מבכה על מר גורלי בפניכם, אז בנימה קיטשית וסנטימנטאלית שכזו - ציקה, אחותי התאומה, תהני מאוד, תעשי את כל מה שאני לא הייתי עושה (אל תדאגי, לא אספר לאמא) ואל תשכחי אותנו.

זה הולך להיות פוסט קצת סנטימנטלי, וכידוע לכולם מאוד קשה לי עם סנטימנטאליות, אז נא להעריך ולמחוא כפיים בסוף.

בזמן האחרון מאוד התחלתי להעריך את המושג שנקרא “חברים”. לא, לא הסדרה בעלת 180 העונות על שישה דבילים שמנהלים ביניהים מערכות יחסים דביליות, אלא חברים - נו, במובן של אנשים שאתה מכיר, אוהב אותם והם בתקווה אותך, אתם מסתדרים טוב ביחד, אוהבים לעשות דברים ביחד וכו’ וכו’ וכו’.

הכל התחיל בראש השנה. באותו יום, בצירוף מקרים מוזר א’ חזרה ממרכז אמריקה וד’ חזרה מהודו. פגשתי את שתיהן (אחת אחרי השנייה). כל אחת עולם ומלואו: המון סיפורים, המון מקומות, המון אנשים. של שתיהן דומים אבל גם מאוד שונים.

ואחרי כל כך הרבה חוויות, שתיהן חזרו לאותו מושב קטן, וישב לדבר איתי, סתם, כאילו לא עברו החודשים האחרונים שכל אחת נמצאת במקום אחר בעולם. וזאת הרגשה ממש טובה. פתאום הבנתי שזה היה חסר לי.

יום אחרי, יצאתי עם שתי הגראציות: נ’ השנייה ו-ווי. הערב היה אחד המצחיקים שייזכרו. כשחזרתי ב-5 בבוקר, אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב עליו פוסט, אבל אני שיכורה מדי ואני לא אזכור כלום. אז התיישבתי וכתבתי רשימה של כל מה שהצלחתי לשחזר על דברים שקרו באותו הערב (אתם חייבים להעריך אותי על זה). וזה הולך ככה:

* התווכחתי עם ווי שסלאח בכרי לא יכול להיות ערס אם יש לו תלתלים

* חיפשנו חנייה פנויה במשך שעה שלמה, וכשהגענו לפאב, הרגשתי שאנחנו שוב בסוג של חיפש חנייה

* ווי ונ’ רצו כל הזמן שנצפור (hunk-hunk) למישהו חתיך, אבל ידעתי שזה לא יקרה

* המשפט “רומנים זה הפרענקים של אירופה” צץ מתישהו במהלך הערב

* הייתי נורא צריכה פיפי, נ’ הציעה לי לעשות בחדר מדרגות (לא זוכרת מה קרה בסוף, לא נראה לי)

* רוסי מוזר רוקד

* נורא רצינו גלידה, אבל היא הייתה רחוקה. ווי אמרה משהו כמו: “אולי אני ונ’ נחכה כאן ומישהו יביא את הגלידה?”

* ווי ונ’ הלכו שלובות זרועות. זה היה מוזר. ווי בהתה לנ’ במחשוף

* כמעט התחלתי עם אחת משתי תאומות. פיספוס

* מישהו אמר לנ’ שיש לה עיניים יפות. רציתי לתת לו את המספר של הפלאפון שלה אבל אז נזכרתי שאין לה כזה. היא כעסה בכל מקרה, נראה לי

*הוא שאל אותנו איך קוראים לנו ועניתי: “הדופרי’ס”

* ווי ונ’ הסכימו לאכול סמבוסק למרות שזה מקמח לבן

* השיר sweet home alabama

וזאת עוד סיבה ללמה כיף שיש חברים.

אף פעם לא הייתי מהאנשים שמספרים על עצמם הכל-הכל  ומתחברים בצורה טוטאלית לאיזה בנאדם, אבל אני חושבת שאחרי הרבה שנים של היכרות, זה פשוט בלתי נמנע. מה שמפריד בין חברים לבין אנשים אחרים זה העובדה שאתה לא צריך להסביר כל מיני דברים מוזרים שאתה אומר ולא צריך לנסות להצחיק או להרשים באיזשהי צורה. פשוט כיף איתם וזהו, גם אחרי הרבה זמן.

והם גם דואגים שלא תנהג הבייתה שיכור

אז עכשיו כפיים.

אני יודעת שלא כתבתי כבר בערך שבוע, שזה הכי הרבה זמן מאז שהבלוג קיים. ויש לזה כמה סיבות:

1 - כל הפוסטים האחרונים היו ממש חשובים כאלה (טוב, חוץ מהפוסט על כוכב נולד - ואגב לינץ’, לא ירדת לפני פוסטים ספורים על איזה מרצה שכתב בדיוק על אותו נושא ואמרת “מה הוא חושב לעצמו??”), והרגשתי שלי ולהגיגים הנבובים שלי אין מקום. מה קורה לנו? הזדקנו? אני רוצה לחזור לפוסט הרדוד של לפני 4 ימים!

2 - באמת לא הייתי במוזת הכתיבה שלי. אולי כי החיים שלי הפכו להיות משעממים וחסרי משמעות מיוחדת ברגע שהחלטתי שמעכשיו עד נובמבר אני הופכת למכונת כסף. בזמנים כאלו אני מצטערת שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. מצד שני, אם הייתי גרה בקיבוץ (או ברוסיה לפני קצת עשורים), בטח היו אומרים לי: טוב, את מקבלת 1000$ וחוזרת אחרי חודשיים לעבוד בפלחה. אז אולי זה נחמד שכל בן 20 וקצת יכול למכור את נשמתו לשטן לאיזה תקופה ואז לסוע לאוסטרליה ולקנות אותה בחזרה.

היום יצא לי לדבר עם מישהו שלומד בפקולטה שלא אזכיר את שמה אך נילי כהן מלמדת בה ושוב כל מה שחשבתי על הפקלוטה ועל האנשים שלומדים בה התברר כנכון: הם לא נחמדים. כמו כל שיחה שאני מנהלת בזמן האחרון, בערך הנושא השלישי או הרביעי שלה הפך להיות הבלוג. או אז פרטנרי לשיחה פצח בנאום של “לא מצליח להבין מה מביא אנשים לכתוב בלוג. ברצינות, מה הקטע עם זה? משועממים, חסרי חיים, שמחפשים תשומת לב ורוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם” (ציטוט מדויק, שמרתי על זכויות יוצרים וביקשתי רשות כמובן). כמובן שכל זה השתנה אחרי שהוא קרא כמה מפוסטי המופת שהתפרסמו כאן, במיוחד אלו שהיו בנושאים שקרובים לליבו.

אני בטוחה שכל מי שקורא את זה עכשיו ובאמתחתו בלוג מרגיש מרומה ונבגד, שלא לומר הוא רוצה לצאת עם קילשונים על הבנאדם שיכל להגיד דברים כאלה פוגעים וחסרי שחר* (*שחר, את שוב בבלוג) עליו ועל שאר בני מינו.

אבל אז חשבתי שוב, והגעתי למסקנה שבערך 2 מתוך 4 הדברים הקשים שנאמרו הם נכונים. משועממים - V, רוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם - V. ואלו אגב בכלל לא דברים כאלה נוראים.

בזמן האחרון יצא לי להתוודע לתרבות הבלוגים, שלא הייתי ממש מודעת קיומה לפני שהיה לי אחד כזה בעצמי, ואני יכולה לומר בהחלט שרוב רובם של אנשי הבלוג (רציתי לכתוב משהו מצחיק על “אנשי הצפרדע, אנשי הדממה” אבל לא יצא לי) הם אנשים משועממים שרוצים שמישהו יקרא את השטויות שלהם. ואם הם לא היו כאלה, לא היו באות לעולם יצירות מדהימות כמו זאת למשל (בלוג כ”כ מצוין שהצטערתי שלא אני כתבתי אותו, מצחיק ברמות שלא חשבתי שילד בן 17 יכול לכתוב). ועוד רבים טובים שאני קוראת באופן קבוע והם כבר הפכו לחלק משגרת השיטוט שלי באינטרנט.

שוב ושוב יוצא לי לחשוב מחדש על כמה האינטרנט הוא דבר נפלא ופלורליסטי. מצד אחד יש כאן תרבות עם חוקים וכללים משלה, ומצד שני היכולת להיות אנונימי וחסר זהות אמיתית, ושעדיין שתיהיה לך יישות אינטרנטית חיה ובועטת. אז אז מה אם בערך 70% מהאנשים שקוראים אותי גם מכירים את נ’ האמיתית, לא רק את במבי הוירטואלית. יש עוד 30% שאני מקיימת איתם סוג של קשר שלא יכל להיווצר בשום מדיה אחרת, שלא לדבר על כל אלה שאני קוראת את הבלוגים שלהם.

אז המסקנה של כל זה היא שאני אוהבת את הבלוג, ואני אוהבת את האינטרנט ואני אוהבת אותכם. ואני יודעת שאמורים לכתוב “אתכם” אבל זה נשמע מעצבן.