נ’ נגד נ’

ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.

אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.

והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.

אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’.  ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.

והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.

בס”ד

בזמן האחרון מציף אותי חשק בלי נשלט לאפייה.לאחר שWAWA ניסתה לשדל אותי שדול-וחזור לאפות פשטידה אנמית עם גרם גבנ”צ לכל היותר (’כי כולם מתאווים לפשטידה רזה’ – הזדעקה) קצת חשבתי שיש צדק בדבריה אז פשוט לא אפיתי - לא עוגה ולא פשטידה.

עכשיו הW בגלות (בעיר של כדורגל) ואין סיכוי שריח הטוסטר האופה והמקצר שלי יגיע לאפה – עשיתי מעשה.

אפיתי שתי עוגות (אחת לימונית וחמצמצה, השניה מלאת פירות קיץ שנטו להרקיב).

ופתאום גם היה לי חשק לנקות אחריי. אז אפילו ניקיתי את ביתלר!

ואז… פתאום התחשק לי לארח!

אבל לא אירוח של בואי-יש-סיגריות-תביאי-חלב-לקפה, אלא אירוח של ממש, מרת’ה סטיוארט כזה, עם להתלבש ולהתאפר לפני שהאורחים באים, להגיש להם בצלחות תואמות וכמובן לחלק שי הנד-מייד ביציאה.

התפשרתי על להגיש מאפה תוצרת בית לע’ שניאותה להגיע אליי.

ובכן, בעודי מעמידה פני עקרת בית מאושרת, הופיעה ע’ בחצרי כשבידה תואר. לא, לא כזה שמחלקים בסדנאות העצמה נשית, כזה אקדמי, נו, כזה שמחלקים באוניברסיטה. כזה שאני רק שומעת שהוא קיים כבר 6 (!!) שנים של הנאה. כזה שאני שוקלת לחדול מלהאמין שגם המחלקה למתמטיקה יודעת לחלק, או  שהמחלקה לפילוסופיה טורחת לחלק.

תואר לו היה לי.

ולא שיש לי אשליות בקשר לתואר, גם שם אהיה לבד. ואולי זה כבר לכל החיים, להיות בלי תואר… אבל עם תואר יש מוסיקה טובה, עם תואר יש טלויזיה מצויינת, עם תואר האנשים יותר אדיבים…

ע’ הפגינה אדישות (איך-אפשר-לתקוע-מסמר-בין-האריחים-מעל-האסלה-בשביל-לתלות-את-התעודה) מהולה בתהיות לעתיד (מי-אני-מה-אני-איך-הגעתי-לפה-העוגת-לימון-דווקא-לא-רעה-איפה-אני-חיי-לאן).

ואני? אני מה אכפת לי אני. אני עוד סטודנטית. סטודנטית וטוב לי : )

*במבי – הפוסט מוקדש לך, באהבה.

בהשראת שחר ובהשראת זה (הרעיון: גולשים משתפים את העולם בהודעות טקסט שנשלחו אליהם בליל אמש, עם עדיפות לכאלה שהן משעשעות, הזויות ועומדות בפני עצמן, ללא ההקשר של התכתובת כולה), הנה מיטב האס.אמ.אסים מהסמסונג האישי שלי:

1. פצ’ימו?

2. שמבון?

3. יש לנו בובו זמנית

4. אני מבינה שהרטיבות הכריעה אותך

5. מגרנה. סובלת. בית. היה מגניב אתמול

6. honey, I’m home!

7. למה דווקא ישבנים לוהטים? תקוע בהן כדור או משהו?

8. לא, הוא רק הראה לנו איך מודדים חום מפי הטבעת

9. כן. יש לי הכל.

10. רגליים או גלגלים?

11. ליאורה בילסקי היא אישתו של דן מרידור?

12. רואים את הגמר של כוכב ועושים טחינה

13. מממווואההההה!!!

14. אין בעיה. נראה לי שזאת צרעה.

15. או שאתה מתקלח שעות או שפשוט שכחת אותי

16. אל תמותי!

17. תודה. רשאית לכבוש איזה יבשת שהיא.

18.  179635

20. בסוף אני היחידה שבאה ליופי?

21. זה הרגיש כמו לידה ומסתבר שלילד יש פאות

22. יש לכם מוערך פירה.

23. מתחיל!!!

24. היום זה יום טוב להביא את ארז.

25. ערה?

26. אל תעשי שום צעד דרסטי.

מועך הפירה - עכשיו הוא שלנו.

בקשר לתחרויות נושאות פרסים - לא החלטתי אם התחרות תיהיה לכתוב בתגובות הודעות שלכם שהיו (אפילו) יותר טובות מאלה, או שתצטרכו לזהות מי כתב ובאיזה הקשר (רמזים: בנושאים למטה). נראה לי שגם וגם. אין מה לעשות, הפלאפון פשוט connecting people.

בעקבות החיבה העזה שיש לי כבר שנים רבות לירון לונדון, שהתעצמה במידת מה בימים האחרונים, החלטתי להקדיש פוסט לאיש והפימה.

הכל התחיל בשנת 1989, בהיותי זאטוטה בת 4. לונדון הנחה אז את “מסיבת גן”, הדן שילון המוקדמת לילדים. אז דחקו בי אחי ובני דודי ללכת ולהשתתף בתוכנית. הם טענו שאני בגיל המתאים ושזו תיהיה הפריצה הראשונה שלי לעולם הבידור. אבל אני רק האדמתי, סירבתי בכל תוקף והלכתי להתחבא באיזשהי פינה. מאז ועד היום אני כמובן מתחרטת.

אבל בלי קשר לפן האישי שלי, התוכנית הזאת הייתה יחידה במינה וחריגה מאוד בנוף הטלוויזיוני. אני חושבת שעד היום לא הייתה תוכנית שבה התייחסו לילדים כאל בני שיחה בעלי ערך. בלי לנסות ללמד אותם, לתקן, להתחנף, להתיילד. בחיפושיי אחר הקלטה נאותה של התוכנית הגעתי לסרטון הזה ביו-טיוב.   

לונדון שואל את מרואייניו על מקור הסכסוך עם הערבים והם עונים. אחד הילדים טוען שהוא ילך עוד כמה שנים למלחמה ויהרג. לונדון לא מכחיש או מנסה לנחם. הוא ממשיך איתם לעקרונות שיטה הדמוקרטית, ואז לפוליטיקאים מוכרים (ג’ורג’ בוש ויצחק שמיר). הילדים בקהל מרותקים. אני מנסה לדמיין את דודידו עושה את זה. לא, לא עובד.

כמובן שזכורה גם לטובה גם הפינה של ג’וליאן שגראן (ואישתו יולנדה), יוסף המספר, אבל זה כבר לפוסט אחר.

 מאז עברו הרבה מים בנהר: הטלוויזיה נהייתה רב ערוצית, האינתיפאדה נגמרה והתחילה אחת חדשה, מדינאים כשלו ונבחרו מחדש, נינט עשתה קרחת. גם שיערו של ירון הלבין, פימתו תפחה, אבל הוא נשאר נהדר. כמה טוב שיש לו תוכנית יומית, שבה הוא מביע את דעתו (שבסדר, נכון, היא כמעט תמיד דעתי) מול אורן זריף, מול אחמד טיבי ועל מתנחלים, ובסופה הוא מפזז עם טרי פויזן ועושה “כן” עם הראש” ב”גנגסטר סטייל ” לצלילי רגאיי ברוסית. (את כל השירים שהיו באולפן “לונדון וקירשנבאום” אפשר לראות פה).

אבל חוץ מ”מסיבת גן” ו”לונדון וקירשנבאום”, הוא עשה עוד כמה דברים, והנה כמה שאולי ידעתם עליהם ואולי לא:

הוא כתב את השיר “לו הייתי פיראט” ואת “ציף ציף מעל הרציף”

הוא מופיע בקליפ של “אצל הדודה והדוד” (תחפשו לבד) בתור עצמו

הוא היה ההשראה לדמותו של ירון זהבי מחסמב”ה (גם אני לא קראתי את זה אף פעם אבל נו מילא)

הוא מחייה את השפה העברית, ויצר את הסדרה “לונדון פינת בן-יהודה” שעוד לא ראיתי.

כדי שלא תחשבו שהפוסט חנפני ולא רציני, לא קראתי לו “לונדון תעשה לי ילד”. אבל אל תחשבו שלא חשבתי על זה.

בוקר עגום של ערב חג סוכות.
שלומית בונה ואני מקוננה. אפשר להגיד שהסימנים היו שם מההתחלה.
באותו בוקר עגום, הסנאי הרביץ בבית תורה – בין היתר דפק את השטיחים במתקן החדש שמשמש אותו גם לגירוש חתולים, והבית הריח מחומרי ניקיון רעילים ומסירי שומנים קטלניים. לי לא נותר אלא להתחבא בפינה חשוכה עד יעבור זעם ולהעביר את השעות הקרובות בציפייה דרוכה למשמרת בעבודה. יו-הו.

הלבן-הלבן הזה
באותו בוקר עגום חיפשתי את שאהבה נפשי, את נחמתי היחידה - את הקוטג’ של תנובה. זה עם הבית. זה של מחלבות ירושלים עם הפס הזהוב. זה שהולך כ”כ טוב ליד הטוסט עם האבוקדו, וגם בלי כלום. זה שנמכר בדרך כלל ב”סופר-בונוס” הזכור לטובה שנמצא שתי דקות הליכה מביתי. הטוב מכל העולמות במרחק נגיעה.

הבשורה
שמחה ומעודדת רק מהמחשבה על הגושים הקטנים והעדינים, צעדתי סומא (בלי עדשות) לסופר. בדרך אל המקרר ליקטתי עוד כמה דברים לא הכרחיים בעליל, כשאני מכינה את עצמי לטוב מכל. כשהגעתי לאזור הקר, רפרפתי במבט מעורפל על המדפים והייתי גאה על השפע והטוב של ארצנו. המשכתי לרפרף, ואז עוד קצת, ושוב. ואז זה התחיל לחלחל לתודעתי – אין קוטג’.

מאיגרא רמא לבירא עמיקא
התרוממות הרוח של הדקות האחרונות התדרדרה לזעם אלים. כבר הייתי מוכנה להתפשר על קוטג’ מהסוג השני, אבל גם הוא לא נמצא. ניסיתי לצוד במבטי את אחד העובדים הלא מקצועיים של הסופר-בונוס, אבל כאמור הראייה שלי לא הייתה בשיאה. הבחנתי באיש צעיר מתקרב עם עגלתו לעברי, מחפש גם הוא את הגבינה הנעלמה.

Desperate times call for desperate means
“אין קוטג’!” זעקתי לכיוונו, ספק קובעת עובדה חגיגית ספק מבשרת בשורת איוב נוראה.
“אין קוטג’???” הוא ענה בתדהמה. לא ציפיתי לתגובה כ”כ חריפה, זה עודד אותי להמשיך.
“לא, אין קוטג’!'” החזרתי בהצהרתיות, כדי שקהל הקונים הקטן שהספיק להתקבץ בינתיים מסביבנו יוכל לשמוע טוב-טוב על ההונאה הגדולה. התעוררה מהומה זוטא, אבל בקנה מידה של הסופר בונוס היא הייתה די משמעותית.

אפסה תקוותנו
אחד העובדים שנראה יחסית בכיר (כלומר – גילו עולה על 17), מיהר להגיע למקום. חשבתי שהוא ירגיע את הרוחות אבל הוא רק אישר את מה שכולנו סירבנו להאמין לו: “אין בכלל קוטג’, לא של תנובה ולא של טרה. אין.” לרגע התחלתי לחשוב שהמשבר העולמי התקדם כבר לשוק הגבינות הרכות, אבל מיד סילקתי את המחשבה המטרידה הזאת מראשי המוטרד ממילא. עשיתי אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה שעם קוטג’ אני כבר לא אצא מפה היום ושאיפות להנהיג מרד צרכנים אין לי.
“חרא” סיננתי ועזבתי את ההמון, גאה אך פצועה.

אחרית דבר
הסנאי חייך אלי מהחלון, תרסיס עם השם המתריס “הפי” בידו האחת וסמרטוט עייף בשנייה.
“אני עצבנית” צעקתי אליו מלמטה.
“מההה?”
“עצצבננניייית”.

וזה היה פוסט שלם על קוטג’. (והסנאי אומר - That’s a blog about nothing” ̶

לאור המוד הבכייני שתקף את הבלוג, הוחלט (על אף הלבטים ברבים) כן לפרסם את הפוסט הבא: 

נתחיל ונאמר כי תקופת מבחנים זה דבר חרא. אני מתנצלת מאד על הבוטות, אבל זה נכון. זו תקופה איומה בלי תכלית (אולי עם קצת תכלית).אתה ישן, אוכל, לומד, מדבר, חולם ונושם את התחום הנלמד. השבוע חלמתי למשל שסינוס וקוסינוס לופתים אותי עד שהטנגנס בא ומציל אותי ממש ברגע האחרון כשאני עוד מפרפרת.

וזה עוד מהמקרים הקלים שהזמן הארור הזה הביא אותי אליו.

ואולי כי צרת רבים היא חצי נחמה (או נחמת טיפשים) אני מפצירה בכם לשתף אותי בשפל הלימודי הגדול שלכם.

נראה אתכם יותר מסכנים ממני…

טוב, סליחה. הגיע הזמן שאפסיק להתבכיין ולהפיל על הקוראים לקבוע את תוכן הבלוג הגיע הזמן לכתוב פוסט. איכשהו נדמה לי שפעם כל דבר היה סיבה מספיק טובה לכתוב פוסט, ועכשיו כל דבר הוא סיבה טובה לא.

ובכל זאת, הגיע אירוע שלא היה ספק בכלל שייכתבו עליו שיירות של מילים והררי תגובות - ערב הפוקר. אותו ערב מהולל שכבר בערך חצי שנה מתכננים אותו ועליו. הכל התחיל כש-ש’ הקטן קיבל ליום ההולדת ערכת פוקר מלאה: לבד ירוק, ז’יטונים, עיגולים כאלה שכתוב עליהם dealer וכו’ וכו’, והכל בקופסת עור מהודרת ומרשימה. עד אתמול, אביזרים יקרי ערך אלו נשארו באריזתם המקורית, כולל הניילון, כאילו ש’ הקטן הוא פולניה טובה.

אתמול זה קרה. על המרפסת אצלי ולמגינת ליבם של השכנים. מה לא היה שם? תאורה מעומעת ועשן, הכלבה של ווי בתפקיד הזונה האוקראינית מטופפת בין השחקנים ולפעמים נותנת איזה לק ידידותי, הביצה בחצאית מפתה, בקבוק אחד של בייליס והמון המון דוריטוס. מחריד את אמות הסיפים היא ההפעם (כמו תמיד) הגדרה מדויקת.

אחרי שעתיים וחצי של לימוד המשחק על בוריו, ג’וקים בשיער של ווי, חישובים - כמה באמת יהיה שווה כל ז’יטון (כי זה על כסף אמיתי, דה), התחלנו בסשן ארוך ומכאיב (לחלקנו) של טקסס הולדם.

כמיטב המסורת, אביא כמה ציטוטים נבחרים, שבזמנו נאמרו בהקשר ובשיא הרצינות, אבל כשחשבתי עליהם אח”כ הרמתי גבה או שתיים. אולי זה יצליח להמחיש קצת את אותו ערב הזוי.

מציטוטי wawa:

“מה, אני רוטשילד?”

“ווי, אני לומדת אותך בייבי, אני לומדת אותך!”

“תראי איך היא מתקפלת כמו זחל”

“אני ישרה כמו סרגל!” (”-סרגל שבור”, הביצה)

“אני גמרתי.”

“אותי הכו כל חיי!”

“הייתה פה פתיחה מלאה.”

מציטוטי ש’ הקטן, שלא הייתה בקיאה כ”כ ברזי המשחק עד אתמול:

“בגלל שאני לא מבינה, נראה לי שאני אסביר את זה הכי טוב.”

“לא ברור לי מה קורה פה, הן מדברות בפלאש-פלאש”

הערב נגמר בריב כלבות עצבני (אפשר גם להגיד הזונות האוקראיניות כדי שזה יהיה מעניין), ערימה גדולה מאוד של ז’יטונים ל-wawa (שכנראה מצאה סופסוף הכנסה קבועה), ובמעט מאוד דוריטוס. כולם הסכימו שהיו מאוד מוצלח ושמעכשיו נעשה את זה כל חודש. הביצה (הפרסית, יש לומר) קצת נבהלה, אבל אז נזכרה שיש לה כסף.

היום במשמרת חסרת-מעש במיוחד, סיפרה לי ד’ (אותה ד’ שטענה שמקס ברנר היא עיר ואם בישראל) על המשחק “סבבה והכל“. כדי לשמח גם אתכם, קוראים חביבים, החלטתי לחלוק אותו גם איתכם. מדובר במשחק שיכול להימשך כמה שעות, אם לא ימים, ואפשר לקחת אותו לכיוונים מדהימים.

החוקים פשוטים: על השחקנים לדמיין מישהו או מישהי, בן/בת-זוג פוטנציאליים (הכל לפי העדפותיכם המיניות) שהוא “סבבה לגמרי”. כלומר - יש בו את הכל, הוא כליל השלמות ממרבית הבחינות האפשריות.

אבל!

הפרנטנר למשחק מתקיל את השחקן כשהוא שואל אותו “סבבה והכל אבל ____ ”

השחקן צריך לחשוב טוב ולהגיד האם עדיין סבבה או כבר לא.

כמו שאמרתי, המשחק נמשך שעות ארוכות ויש אינספור דוגמאות: סבבה והכל אבל לא מתבייש להפליץ לידך בפגישה הראשונה, סבבה והכל אבל היה בעברו חבר בכת השטן, סבבה והכל אבל אלכוהוליסט, סבבה והכל אבל בקטע של סאדו, סבבה והכל אבל מפלרטט עם כל העולם, סבבה והכל אבל אין לו רגליים, סבבה והכל אבל עם פטיש למקומות ציבוריים… וכן הלאה וכן הלאה.

לפי השאלות גם אפשר לראות מה מציק לשואל או חשוב לו, מה הסטיות שלו, וממה הוא סבל בעבר. לדוגמא, ד’ שאלה “סבבה והכל אבל נוחר ממש חזק”. א’, שהצטרפה, שאלה שאלות שתאמו משחק שיכול להיקרא “סבבה והכל CSI” או “סבבה והכל: מדור מיוחד”.

המשחק ניהיה ממש מעניין כשהצטרף אלינו בחור, וגילינו שהסטנדרטים שלו נמוכים בהרבה משלנו. הוא היה סבבה והכל גם עם בחורה שיש לה ילדים, ריח רע מהפה, לא מדברת עברית או אנגלית, חייב לגור אצל ההורים שלה ועוד ועוד. למעשה הוא לא הסכים רק לשעירה, פטריות ברגליים ועבר של חשפנית (לא ברור). מצד אחד תגידו - מה, הוא גבר. מצד שני, אפשר לתלות את זה לא רק בהיותו גבר אלא בהיותו בן 30, שלמד מזרח תיכון - מה שבהכרח הופך אותו להיות פחות בררן.

בקיצור, משחק מעולה שאפשר לקחת לכל מיני כיוונים. אפשר שזה יהיה מצחיק ואפשר גם להיכנס לשיחות עמוקות על מערכות יחסים - הכל לפי הרגש.

אתם מוזמנים להציע הצעות או להגיד אם אתם סבבה והכל עם זה שכתבתי סבבה והכל כל-כך הרבה פעמים (סבבה והכל אבל עם OCD…).

קודם תעיפו מבט בזה.

גאוני נכון? עד עכשיו ביצעתי את השיטה של 19/9, ולפעמים גם 18/10 בלי לדעת שמישהו חשב עליה ונתן לה שם.

ולחשוב מה ג’ק באואר היה מספיק ביום כזה..

בהמשך למגמת ההתרחבות בבלוג, וחשיבותו ההולכת וגוברת בעולם העסקים הישראלי והבינלאומי, הוחלט פה אחד (הפה שלי) שעלינו להקצות משאבים חלקיים גם לפרסום והפצה. לשם כך פניתי לש’ הקטן, שמונתה לאחראית פרוייקטים, פרסום והפקות (פפ”ה) של הבלוג.

ש’ מבקשת כבר לא מעט זמן להיות חלק מדף האודות, למרות שלא עומדת בשורה אחת עם שאר הכותבים ולא מגלה סימנים שמוכנה למלא את הנדרש מכותב שכזה (פוסט בשבוע, לימודי משפטים, חזון). בכל זאת, רציתי לתת צ’אנס לקטנה והחלטתי להיעזר בכישורי הקופירייטינג והגזירה הנאים שלה.

לאחר לילה ארוך ופורה, הוצאנו תחת ידינו את ההפקה הראשונה של הבלוג - סט המדבקות התכול שיפרסם את שמנו בעולם. לא רבותיי, לא מדובר בסטיקרים סתם, אלא בסל מוצרים שלם. שימושי בחיי היומיום של כל אחד ואחת מכן.

(להזמנות - צרו קשר, מתחייבים לאספקה תוך 21 ימי עבודה).

נ’ נגד נ’ - גרסת הסימנייה

נ’ נגד נ’ - גרסת האקווריום

 נ’ נגד נ’ - גרסת מחסום הפה

נ’ נגד נ’ - גרסת מחזיק הקפה

גרסת היומן, הספל והסיגריות

  
גרסת הסטיקר (דוגמנית: סקרלט)