נ’ נגד נ’

ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.

אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.

והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.

אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’.  ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.

והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.

עלה לי מספר העדשות

אנשים מסביבי מדברים על חתונות

מוניתי להיות “עוגן מקצועי” בעבודה

אני מפרידה בין כביסה לבנה וצבעונית, ומשווה מחירי סופרים

הספורט שאני עושה ”בונה עצם”

אח שלי ציין בפני את העובדה שרק עוד 16 וקצת שנים אני אהיה בת 40.

:( 

כמו שאיש א’ אמר בתגובה שלו לפוסט שבו שמתי תמונה ובה שמה של wawa  שהופיע על מכסה ביוב, הייתי צריכה לחשוב קדימה. מה אני אעשה ביומולדת שלה? ואופס, זה היום! (או בעצם היום לפני שעה ורבע). אז ברוב רדידותי, אין לי אלא להגיד מזל טוב, כן ירבו חתיכות בטון ששמך יהיה כתוב עליהן!

(ולא, אני לא מתכוונת לקבר שלה, זה עשוי משיש בדרך כלל. וחוץ מזה אני מאמינה ש-W תתרום את גופתה למדע).

 נאמני הבלוג וודאי זוכרים בהערכה והערצה את דוגמנית הבית שלנו, סקרלט – יפיפיה אדמונית, תוצרת איטליה (עם שם אמריקאי), נאמנה וצייתנית, ויותר מכל - חברה.

ובכן, מסתבר שסופו של כל בלון, כמו כל כרית אוויר, להתפוצץ ולפני כשמונה חודשים קרה המקרה ששינה את פני ההיסטוריה:ג’יפ אימתני ומרושע, ‘מלך הכביש’ כך לבטח חשב לעצמו, התפרץ לנתיב נסיעתנו של סקרלט ושלי ( אולי ניסה לעשות עליה רושם? אין לדעת) .

סקרלט נכנסה לסטטיסטיקה הנוראית של מכוניות מושבתות, ‘טוטאלוס’ – בעגה המפונפנת.
לי – ברוך ה’ – שלום.פה ושם עוד כואב, פה ושם איזה אדוויל או מוסקול, פיזיותרפיה על הדרך או כרית חימום לצאוור, התרוצצויות בין רופאים וכיסופים עד אין קיץ לסקרלט שלי, אבל אני פה לא האישו. עליי אל תרחמו.

בכל מקרה, הסיפור האמיתי עכשיו רק מתחיל, בעודי אוספת את שברי חייה של הסקרלט שלי, מארגנת את שלי מחדש: תופסת טרמפים לעבודה, הולכת ברגל לאוני’, מאחרת, נחבטת, חושבת על קבלת התואר שהיא לא תזכה להסיע אותי אליו (אם אני אזכה להגיע אליו…), היו לנו חלומות.

ואז שוש נחמדה מתקשרת אליי ומבשרת לי כי עלי להגיע אל המקום שאליו אינך רוצה להגיע (לפי גלגלצ, מהשבוע האחרון) – בית המשפט לתעבורה, רח’ שוקן 25, תל אביב.
לא מספיק שלקחו לי את בבת עיני, עכשיו הולכים לאסור גם אותי?? לא דיי לי באבלי?? לא, לא דיי.הם ימצצו את דמי, הארורים האלה!

מצוידת בקפה, סיגריה ו – WAWA , נחתתי בפתחו של בית המשפט. הכל שם רשמי ומאיים – העיניים מתבלבלות מערבוביית השחור-לבן התזזיתי .
W מצאה זמן להתקומם על חוסר האחדות של העו’דים המתרוצצים ‘הכל הולך, מה??’ כשהגיחה עו’דית עם שמלה שחורה שלבן מבצבץ ממנה, או אחרת עם חולצה לבנה מנוקדת צפוף-צפוף בשחור. ‘גם שמלת כלה עם חתן כרוך במותן נחשב?’.
ואני? אני חיפשתי לאן לברוח – ואין.

הגענו לאולם בית המשפט.כבוד השופטת ישבה, כשלשמאלה כתבנית צעירה עם חולצת טריקו וורודה, שוחרת לטרף.לפניהן, מימין הוצב שולחן עם ספסל, שם ישבו צבא של עורכי דין (שלושה במספר) מדוגמים עם חולצה לבנה ומכנס כהה, ומולם, אוי מולם, בשולחן זהה – ישבה התובעת בשחור מכף רגל ועד ראש.
‘מלחמת האור מול החושך’ הרהרתי בעודי מתחילה לרעוד..
W שהבחינה במצוקתי העירה שככול הנראה, אני האדם הלחוץ ביותר באולם אף על פי שאנני אלא עדת תביעה.

כשהגיע תורנו, מסתבר שהפקאצה ילידת 1990 (קטינה!!!) שנהגה בג’יפ, הנתבעת, איננה. עורך דינה מסר שהיא אושפזה לצורך ניתוח. (פלסטי?).

בכל זאת קראו לי לתת עדות, רעדתי כמו גם קולי, ובישרתי את זה לכבודה שהשתעשעה מן המחשבה שסוף סוף מישהו נותן לה כבוד.נחקרתי ונצלבתי על דוכן העדים, לא יודעת להיכן להישיר מבט,  אוטוטו נשברתי, אוטוטו הודתי בכל הרציחות  שקרו בשרון ובשפלה בעשור האחרון עוד רגע.. ‘זה הכל’ – קראה כבודה – ‘תודה לך’.

בסוף גם שילמו לי שכר טירחת עד, אז לקחתי את הW לגלידה. 

הקיץ והשיפוצים האחרונים בביתי הביאו איתם המוני מבקרים ומבקרות. בעיקר קטנות כאלה, אדומות. אני מתעוררת בבוקר ומוצאת אותן במאותיהן בארונות, במגירות, על מרצפות.

בקפה של הבוקר (טוב בסדר, צהריים) אני מוצאת שתיים צפות. “פרוטאינים” מפטיר הסנאי, הסטרילי מבינינו. לפני מקלחות אני עורכת הטבעה המונית ושוטפת יפה יפה מסביב. מה יש להן לחפש במקלחת לעזעזל? גיליתי שאין קשר בין המיתוס הנפוץ - נמלים אוהבות דברים מתוקים - לבין המציאות. הן אוהבות סוכר, אין ספק, אבל הן אוהבות גם קירות חלקים, מרצפות קרירות, נהנות מאומנות טובה, להסתכל על עצמן בזכוכיות גדולות ולקרוא במגזינים ועיתונים יומיים. הן אוהבות אותי דמט. את דמי המתוק והחם.  

וככה התרגלתי, היום שלי מתחיל בהשמדה המונית. כל ההומאניות והחמלה שבי שוכחים שאני שמאלנית יפת נפש ומוחים באבחת סמרטוט להקות-להקות של חיות קטנטנות וחסרות ישע, מרססים אותן בעוצמה ובתכשירים שברא השטן (או סנו). באינתיפאדה הזאת, אני בעד טרנספר. יותר מזה, מצידי להטיל מיני פצצת אטום. לא אכפת לי שדורות העתיד יסבלו מעיוותים ומוטציות, לא אכפת לי שייכחדו לעולמים. תשו כוחותיי.

חולייטה הציעה מלחמות עקובות מדם.

מה אתם חושבים?

בדואר חיכה לי מכתב מכללית מושלם. עוד אחד. הם רוצים לענין אותי בתוספת חודשית לטובת ביטוח סיעודי. פפפף, ביטוח סיעודי. אני עוד לא בת 24. אני בריאה כשור (שור בריא!). אני אוכלת דברים מלאים ולא מעובדים ופירות יער וגם אגוזי ברזיל, למרות שהם פויה, כי הם מקור לסילניום, וסילניום אמור להיות מגניב. התזונה שלי מלאה בסיבים ובברזל ובמינרלים ובאבץ ובאומגה 3. בזמן האחרון התחלתי לעשות קצת כושר. אני מצוינת ממש. כמעט יותר מדי! גם אם אני אנסה למות אני לא אוכל. 

ביטוח סיעודי… סתם זריקה של כסף. מה אני צריכה את זה? תוספת של חצי שקל בחודש, מה? לא הרבה, חצי שקל. זה בגלל שאני צעירה ובריאה, אני יודעת. אם הייתי זקנה היו לוקחים לי 70 שקל, מניאקים. הפרוספקט כותב לי על “שקט נפשי החיים”, וש”זה יכול לקרות לכל אחד”. הגזמה. מסחטת כסף, כאילו לא מספיק המושלם והזהב והפלטינה. אוי, יש כאן בוקסה עם סיפור אישי של מישהו צעיר שזה נחת עליו בבום. זה נורא איך מאדם חזק ומפרנס אתה הופך לנצרך. הכבוד העצמי… חצי שקל מתגמד מול זה, לא? עלות טיפול בבית לחולה סיעודי גבוהה מ-5000 ₪ לחודש, פלוס תרופות וחיתולים ומחיה. לא נעים, חיתולים. וביטוח לאומי לא מכסה כלום. ברר, אני בוודאי לא רוצה להיות תלויה בביטוח לאומי.   

ובעצם, למה לא להקדיש חצי שקל בחודש מהאין משכורת שלי? הרי אני כבר משלמת הרבה יותר על הבריאות שלי, מה זה משנה. יש מליון דברים שיכולים לקרות לי. מי מבטיח לי שאני לא אהפוך את האוטו באיילון דרום? מאיפה היהירות הזאת? ומה אני יודעת, אולי אני לא בריאה כמו שור בריא, אולי אני קטנה וחלשה וחולנית. בריאות זה לא דבר שמשחקים איתו. נראה לנו שאנחנו לא-מנוצחים, אבל אנחנו נשברים ברגע. מה הוא אדם בכלל אם לא אבק, אם לא רמץ. זכור את המוות.

הם כבר הקלידו את השם שלי במקום שצריך למלא. וזה תגוביינא, אפילו לא צריך בול.