היום נקצצו מחלפותיי. מדובר באירוע נדיר ביותר, שמתרחש כל כחמש שנים. בין לבין, אני נוהגת לערוך את הטקס הצנוע שבנות ישראל מכנות “גזירת קצוות” - כלומר אני משתדלת לעמוד מול ראי, וכשמספריים בידי אני חותכת אותו, קווצות-קווצות. התוצאה לא ישרה במיוחד, אבל זה לא ממש משנה לאור התילתול הפושה בשערי.
האירוע של היום היה שונה במקצת - מדובר במספרה מקצועית, שלא לומר רשת מספרות מקצועיות. כאמור אני משתדלת להדיר את רגלי ממקומות כגון אלו, והיום, כבר כשנכנסתי, הרגשתי זרה ומוזרה. לידי בתור חיכו עוד נשים בגילאים שונים, כולן מדפדפות בשיעמום ב”לאישה” מלפני חצי שנה. בנות המזל שסיימו להמתין, יושבות גם הן באדישות מול מראות גדולות, כשגבר צעיר עם שיער פודלי כזה או אחר מתזז סביבן, ומנסה לנהל סוג של שיחה ערה, תוך כדי תנועות ידיים מרשימות ומנוסות עם תכשירים שונים ומשונים.
כשהגיע תורי, נלקחתי ל”שיחה” עם הספר הראשי. הוא היה מאוד מודאג. “לא מפריע שהוא יבש?” - ”מי יבש?” אני שואלת בחשש. “השיער שלך”. אה, לא שמתי לב. לאחר מכן הוא ביקש שאפרט לו את כלל הפעולות איתן אני מטפחת את שיערי (ה מוזנח, מסתבר). התוודתי כי אינני מהמטפחים, שלא לומר מהמטפחות. “לא נורא, עכשיו את נראית טוב, חכי מה יהיה בעוד עשר שנים!” (מואה-אה-אה!!). הוסיף שניכר שאני שרויה במתח, שאם לא כן לא היה שיערי נושר. כמו כן לא היה ברור לו מהם הכתמים הבהירים שבקצוות (שנגרמו כתוצאה מחשיפה לא מבוקרת לקרני השמש). המזועזעת הגדולה ביותר הייתה החופפת (הו, החופפת…) שגילתה שאיני עושה שימוש קבוע במסיכה. התביישתי להודות שלא רק שהשימוש אינו קבוע, אלא לא קיים. החלטתי שמעתה ואילך רק אהנהן.
מכאן והלאה הכל זרם בצורה הגונה פחות או יותר. החלטנו ללכת על המראה הארוך, כלומר המראה שלא ידרוש יותר מדי עבודה מצידו של הספר, וישאיר אותי עם מקדם זהירות שיבטיח שלא יגרם נזק רב. בעוד הוא קוצץ וקוצץ (ואני תוהה ותוהה - איך לעזעזל הוא יודע שהאורך שווה בכל מקום רק בעזרת האצבעות והעיניים?) אני קולטת בזוית המראה את אחת המאושרות שיצאה עם תסרוקת סינדי לאופר בימיה הרעים, מנשקת את היוצר של הקטסטרופה ודוחפת טיפ לחופף. נכנסתי ללחץ, שכחתי לגמרי מהמנהג האיום הזה. מיהרתי לסמס לא’, שדיווחה לי על הסכום המדויק שהיא משאירה לחופף הפרטי שלה. אחרי התייעצות האסאמסים הבהולה, הוחלט על הצעדים שיינקטו בהמשך.
מפה לשם הסתיים שלב הגזיזה, ונשאלתי בחביבות, “אז איפה פן נעשה היום?” - מילמלתי שלא ידעתי שיש יותר מסוג אחד של פן, אבל כבר הרגשתי משב של אויר חם מתקרב לעברי וראיתי את תנועות השפתיים של הבחור נעות בחיוך שובב, “נעשה לך בקבוקים!”. מיהרתי לזעוק שלא, כי אם כבר אני עושה פן פעם בחמש שנים, אני רוצה ללכת על המראה החלק. הוא הסכים, לא בלי אכזבה.
אז עכשיו אני כותבת פוסט עם שיער משיי, חלק ובאורך מדוייק. אני חייבת להודות, זה די נחמד.
מגיבי על