נ’ נגד נ’

בהשראת שחר ובהשראת זה (הרעיון: גולשים משתפים את העולם בהודעות טקסט שנשלחו אליהם בליל אמש, עם עדיפות לכאלה שהן משעשעות, הזויות ועומדות בפני עצמן, ללא ההקשר של התכתובת כולה), הנה מיטב האס.אמ.אסים מהסמסונג האישי שלי:

1. פצ’ימו?

2. שמבון?

3. יש לנו בובו זמנית

4. אני מבינה שהרטיבות הכריעה אותך

5. מגרנה. סובלת. בית. היה מגניב אתמול

6. honey, I’m home!

7. למה דווקא ישבנים לוהטים? תקוע בהן כדור או משהו?

8. לא, הוא רק הראה לנו איך מודדים חום מפי הטבעת

9. כן. יש לי הכל.

10. רגליים או גלגלים?

11. ליאורה בילסקי היא אישתו של דן מרידור?

12. רואים את הגמר של כוכב ועושים טחינה

13. מממווואההההה!!!

14. אין בעיה. נראה לי שזאת צרעה.

15. או שאתה מתקלח שעות או שפשוט שכחת אותי

16. אל תמותי!

17. תודה. רשאית לכבוש איזה יבשת שהיא.

18.  179635

20. בסוף אני היחידה שבאה ליופי?

21. זה הרגיש כמו לידה ומסתבר שלילד יש פאות

22. יש לכם מוערך פירה.

23. מתחיל!!!

24. היום זה יום טוב להביא את ארז.

25. ערה?

26. אל תעשי שום צעד דרסטי.

מועך הפירה - עכשיו הוא שלנו.

בקשר לתחרויות נושאות פרסים - לא החלטתי אם התחרות תיהיה לכתוב בתגובות הודעות שלכם שהיו (אפילו) יותר טובות מאלה, או שתצטרכו לזהות מי כתב ובאיזה הקשר (רמזים: בנושאים למטה). נראה לי שגם וגם. אין מה לעשות, הפלאפון פשוט connecting people.

לא הספקתי להיות יותר מדי זמן בפייסבוק, וכבר גיליתי שלא זה המקום שאני רוצה להיות בו. לזוועתי זה נכון, כולם שם, באתר הארור הזה. כמעט כל מי שהכרתי אי פעם, או הייתי אמורה להכיר ולא הכרתי. וכדי להוסיף חטא על פשע, כולם מנסים להיראות מגניבים. כמה מהם באמת מגניבים? כלום ושום דבר.
הכל היה נחמד כשהשוותי דירוג של נסיכות דיסני עם שחר, אבל למצוא את זה שראיתי את ישבנו החשוף בכתה ח’, או את ההיא שדחפה לגוזייתה גרביים? לא תודה. למה צריך את כל זה? הרי אפילו לא חיבבתי את רוב אנשי העבר שלי. בגלל זה הם שם, בעבר. שנים אני עוברת לצד השני של הרחוב כשאני רואה מישהו מוכר, ועכשיו אני מצופה לנהל סמולטוק וירטואלי איתו נוסח “נטלי קיצרשמידט! יו, שנים…. איזה קטע. זוכרת איך אמרת לכולם להתרחק ממני ביסודי כי יש לי כינים? תשרפי, זונה. לא סתאאאם, מה קורה?” ואת כל זה אני אמורה לעולל לעצמי. למצוא לי “חברים” למאגר. ולא, (כמעט ש)לא אכפת לי איזה דירוג אני ב”האדם שהכי היית רוצה לשלוף חרק מישבנו”. יאללה, סוגרים את הבסטה. 

איזה עולם אנחנו בונים כאן, בו כל אדם יכול למצוא אותך, את תמונותיך, דרכים ליצור עמך קשר, מקומות בהם עבדת, למדת, טיילת וכמה אנשים גייסת כדי להיות נינג’ה? אין לי אלא לצאת בקריאה נרגשת:  

צאו משם כל עוד אתם יכולים! 

לאלה שקשה להם, יש אפילו עצות איך.

6

6

6

6

6

6

 *וברכות לווי, שהולכת ומזדקנת כמו כולנו.

 “אמנם קניתי את החולצה הזו אבל אני שונא קפיטליזם”. המכחישים.

אך לפני שעה נפרדתי מבמבי באחד הרחובות הסמוכים לאוניברסיטה, והבטחתי למלא את חלל הבלוג במילותיי, שהדירו צבעיהן לאחרונה מדפים אלו. אך לפני שעה, והנה אני מוצא עצמי ממלא הבטחתי, כמבוקשה.

מה עושים אנשים צעירים באוניברסיטה בסופו של ספטמבר, שאלתם את עצמכם. ובכן, לאלו מאיתנו שלא ניגשו למועד א’ אחרון או קיבלו ציון מזעזע במיוחד ניתנה הזכות להיבחן במועד ב’ יחד עם נבחני הפסיכומטרי. השאלה שעולה במוחם  של שני סוגי הנבחנים זהה - האם אצליח להגיע באמת לאוניברסיטה. אכן שאלה טובה. לרקטור הפיתרונים.

אך לפני שעה וחצי הבטתי שלושה כיסאות ימינה. התמונה שנגלתה לי הייתה מדהימה. ווי יושבת לה בנוחות לא אופיינית, מקשקשת בעפרונה על המניפסט הקומוניסטי של מארקס, ועל “חוויות פויה” (כך במקור ממחברתה של W, לא נגעתי) של נתמכי סעד תחת גישה פוסט - מודרנית של תפישה של קבוצות מוחלשות (לא חלשות, לא, לא) את מערכת המשפט. עד כאן הכל תקין, נגיד. על חולצתה של ווי מתנוססת אמרה אפשרית והגיונית בעליל, המזוהה עם התפיסות הסוציאליסטיות שלה : I LOVE RICH BOYS (במקור הופיע סימן לב במקום המילה, אך החלטתי לחסוך לכם). האמת היא שהאמרה, מלבד נכונותה, אף  מובנת. תכונות אחרות הן לא סקסיות. חולצת ”אני אוהבת גבר רגיש” הייתה נתפשת כמגוחכת. מארקס, צ’ה, עמיר פרץ, ווי. אחת מקבוצה מכובדה של פרנסים.

אך לפני שעתיים, יצאתי לשירותים בין הקומה הראשונה לבין השנייה בבניין טורבוביץ באונ’ ת”א. הבטתי במראה, וראיתי את האיש שכותב שטויות דמגוגיות - סוציאליסטיות בלתי ראליות בעליל ע”ג נייר שהגישה לי האוניברסיטה הכי קפיטלסטית במזרח התיכון. מה שלא הפריע לי כמובן להמשיך לכתוב את אותן השטויות. בדירתי, מספר שעות לאחר מכן, אדליק את היס מקס ואצפה בפרק של הסופרנוס, בו טוני דורך על בני משפחתו המקסימים תמורת חופן דולרים צנוע. איזנט איט אירוניק. ובעוד כחצי שנה אגיש קורות חיים למשרדים מסחריים ואבחר בזה שיציע לי הכי הרבה כסף. אי לאב רי’צ אופיסס. ותו לא.

ובינתיים נדבר ב”שיח של זכויות”. אדם, תנועה, מצפון, עיסוק, רווחה, ביטוי, בלה-בלה-בלה. ונרשום זאת במבחן כאילו היינו המארקסיסט האחרון. כאילו ראשינו ועינינו נטועות ושזורות בזה אחת לאחד ואחד לאחת, ונרגיש את הרוח האדומה נושבת ממזרח. יהיה כיף. בסיום המבחן, אצעד לחנות המקדונל’ס הסמוכה, שם ישרתו אותי זאטוטים ובעלי שכר עשוקים אחרים, ואוכל זבל אורגני במחיר סביר. באמת יהיה דיסקו.

בקיצור, היה ויהיה נחמד. הלילה אארוז את מזוודתי ואעלה על מטוס בדרכי למדינה קרובה במיוחד, כפי שציינתי בפוסט הקודם. דיילות כל העולם, התאחדו. יאללה, רבולציו.

  האדום היום אדום מאוד.

זה הולך להיות פוסט קצת סנטימנטלי, וכידוע לכולם מאוד קשה לי עם סנטימנטאליות, אז נא להעריך ולמחוא כפיים בסוף.

בזמן האחרון מאוד התחלתי להעריך את המושג שנקרא “חברים”. לא, לא הסדרה בעלת 180 העונות על שישה דבילים שמנהלים ביניהים מערכות יחסים דביליות, אלא חברים - נו, במובן של אנשים שאתה מכיר, אוהב אותם והם בתקווה אותך, אתם מסתדרים טוב ביחד, אוהבים לעשות דברים ביחד וכו’ וכו’ וכו’.

הכל התחיל בראש השנה. באותו יום, בצירוף מקרים מוזר א’ חזרה ממרכז אמריקה וד’ חזרה מהודו. פגשתי את שתיהן (אחת אחרי השנייה). כל אחת עולם ומלואו: המון סיפורים, המון מקומות, המון אנשים. של שתיהן דומים אבל גם מאוד שונים.

ואחרי כל כך הרבה חוויות, שתיהן חזרו לאותו מושב קטן, וישב לדבר איתי, סתם, כאילו לא עברו החודשים האחרונים שכל אחת נמצאת במקום אחר בעולם. וזאת הרגשה ממש טובה. פתאום הבנתי שזה היה חסר לי.

יום אחרי, יצאתי עם שתי הגראציות: נ’ השנייה ו-ווי. הערב היה אחד המצחיקים שייזכרו. כשחזרתי ב-5 בבוקר, אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב עליו פוסט, אבל אני שיכורה מדי ואני לא אזכור כלום. אז התיישבתי וכתבתי רשימה של כל מה שהצלחתי לשחזר על דברים שקרו באותו הערב (אתם חייבים להעריך אותי על זה). וזה הולך ככה:

* התווכחתי עם ווי שסלאח בכרי לא יכול להיות ערס אם יש לו תלתלים

* חיפשנו חנייה פנויה במשך שעה שלמה, וכשהגענו לפאב, הרגשתי שאנחנו שוב בסוג של חיפש חנייה

* ווי ונ’ רצו כל הזמן שנצפור (hunk-hunk) למישהו חתיך, אבל ידעתי שזה לא יקרה

* המשפט “רומנים זה הפרענקים של אירופה” צץ מתישהו במהלך הערב

* הייתי נורא צריכה פיפי, נ’ הציעה לי לעשות בחדר מדרגות (לא זוכרת מה קרה בסוף, לא נראה לי)

* רוסי מוזר רוקד

* נורא רצינו גלידה, אבל היא הייתה רחוקה. ווי אמרה משהו כמו: “אולי אני ונ’ נחכה כאן ומישהו יביא את הגלידה?”

* ווי ונ’ הלכו שלובות זרועות. זה היה מוזר. ווי בהתה לנ’ במחשוף

* כמעט התחלתי עם אחת משתי תאומות. פיספוס

* מישהו אמר לנ’ שיש לה עיניים יפות. רציתי לתת לו את המספר של הפלאפון שלה אבל אז נזכרתי שאין לה כזה. היא כעסה בכל מקרה, נראה לי

*הוא שאל אותנו איך קוראים לנו ועניתי: “הדופרי’ס”

* ווי ונ’ הסכימו לאכול סמבוסק למרות שזה מקמח לבן

* השיר sweet home alabama

וזאת עוד סיבה ללמה כיף שיש חברים.

אף פעם לא הייתי מהאנשים שמספרים על עצמם הכל-הכל  ומתחברים בצורה טוטאלית לאיזה בנאדם, אבל אני חושבת שאחרי הרבה שנים של היכרות, זה פשוט בלתי נמנע. מה שמפריד בין חברים לבין אנשים אחרים זה העובדה שאתה לא צריך להסביר כל מיני דברים מוזרים שאתה אומר ולא צריך לנסות להצחיק או להרשים באיזשהי צורה. פשוט כיף איתם וזהו, גם אחרי הרבה זמן.

והם גם דואגים שלא תנהג הבייתה שיכור

אז עכשיו כפיים.

למרות הפרצוף הרחום של ווי התחשק לי להפוך דווקא את ההארי פוטר ממין נקבה הזאת לקדושה.

השבוע שעבר היה גדוש נסיעות בארצנו הקטנה. על סוף השבוע כבר שמעתם (אם קראתם את הפוסט הקודם), אבל בתחילתו הייתי באילת. הצטרפו אלי צמד הרעים Mr. Basil ו- Mr. Taw, שצוללים איתי, ואיכשהו גם ווי הקטנה השתחלה.

בבוקר הנסיעה הסנאי בפרץ של נדיבות הסכים להשאיל את התיק החדש שלו - deuter , 60 L משהו בן זונה. צריך להסביר שלסנאי יש פטיש לתיקי טיולים, וזה החדש הוא הבייבי שלו: עשרות תאים, קלפיסים, ריצ’רצ’ים ועוד גאדג’טים של תיקים מהסוג הזה. אז בפרץ חוזר של הפתעה והערכה לסנאי נתתי לו נשיקה, ארזתי בפזיזות ונסעתי לי.

החלטנו לישון על החוף (מי שנוסע לאילת שמונה פעמים בשנה - לא מגזימה - לא יכול להרשות לעצמו הרבה יותר מזה). רק שהפעם השתדרגנו ובמקום אוהל מהביל וצפוף הלכנו על האוהל של רפי. אם הייתם באילת בחוף אלמוג בשנים האחרונות בטוח יצא לכם להכיר את האיש ואת המקום: מדובר במין מאהל גדול ולא אותנטי עם המון שטיחים ופסל חביב של גמל יושב בכניסה. רפי - האיש והאגדה - מכין פיתות עם לבנה + קפה שחור לכל דורש. (גם לי זה מזכיר את הפרסומת הקלאסית של “רפי, תעשה לי קפה… רפי, שגרה זה רע…” - זוכרים?). לא ברור האם הפרנסה היחידה של רפול היא הפיתות, בוא נגיד שיש שמועות שהוא מוכר עוד דברים. העיקר שאפשר לבלות אצלו הרבה שעות, וגם תמיד פוגשים עוד אנשים שגילו שאפשר לבלות לילה בצורה נוחה, זולה ודי כיפית אצל רפי (נשמע לא טוב, אני יודעת).

בערב השני שלנו בחוף הוצאתי את הפלאפון כדי לעשות שיחה לאמא הפולניה שלי שלא תעשה לי אחר-כך ריגשי “חזרתי לארץ אחרי שבועיים ואת אפילו לא עונה לטלפונים” - שלא לדבר על זה שדאגתי לא להיות בבית כשהם חוזרים מחו”ל רחמנא ליצלן. שיחת הא ודא מטופשת עברה סביר, ואח”כ עבר לו גם ערב סביר, של בקבוק יין אדום זול מהסופר הסמוך עם שאר יושבי החוף.

ויהי לילה ויהי בוקר והנה הגיע יום רביעי. התעוררתי אחרי 8 שעות שינה (!) מלאות שמחה וטובת לב. הלכתי לכיוון האוטו כדי לצחצח שיניים. אחרי זה (כשהפה שלי נקי) רציתי לעשות שיחה לסנאי.

אך אבוי!!!! הפלאפון שלי נעלם!!!!

זהו זה. כל יושבי החוף של הערב הקודם הפכו לחשודים מיידיים. במיוחד אחרי שאני ושלושת החברים הפכנו את האוטו, את שקי-השינה, את התיקים - מה לא?? (תיכף תגלו מה לא). החיפושים אחריו נמשכו די הרבה זמן. למרות הכל, לא ממש הרגשתי רע. תמיד אמרתי שהפלאפונים הורסים לנו את החיים, אז הנה דרך טיבעית להיפטר ממנו לכמה ימים. העניין הוא שיש לי מזל רע עם פלאפונים. כל חודש יורדים לי בויזה חיובים על שלושה מכשירים שונים (הפעם כבר עשיתי ביטוח). אה, ועוד קטע מצחיק הוא שלפני חודש גנבו לחברתי א’ את הפלאפון בדיוק באותו מקום.

בינתיים חזרתי מאילת, נסעתי לטיול עם הקנדים, עבר לו סופשבוע רגוע… ואתמול החלטתי שאולי כדאי כבר לסדר את עניין הפלאפון.

נסעתי לחנות הפלאפונים הקרובה לביתי, והסברתי לעובדת שם את כל הסיפור. קיבלתי מכשיר אותו דבר בול (תמורת השתתפות עצמית של 340 ש”ח).  יצאתי משם די כעוסה: גם בגלל ההשתתפות העצמית המוגזמת, גם בגלל שפתאום הבנתי שאבדו לי כל הזיכרונות, וגם בגלל שהעובדת בחנות חשבה שאני בת 14. בדרך-כלל נותנים לי 18-20, וזה היה השיא. היא הייתה בגילי דמט. לפחות אני לא שמה קילו איפור ואין לי ציפורניים אימתניות שמונעות ממני ללחוץ על מקשים.

ניסיתי להתחיל להסתדר עם המכשיר הדנדש, ולא הלך - הקנקן הוא אותו קנקן, אבל מה שיש בו הוא לא מה שהיה בקודם… יום וחצי קשים עברו עלי ועל הסמסונג המטופש.

היום בבוקר רוקנתי סופית את הבייבי של הסנאי כדי להחזיר לו אותו. מצאתי מציאות די יפות בתאים וכמובן גם - - את הפלאפון שלי. הפלאפון הישן והטוב. הבייבי שלי. הכל שב למקומו בשלום.

זהו את ההבדלים:

(צמד הרעים הנוכחי)

לא עברו שעתיים, והנה עוד פוסט נפלא מבית היוצר של נ’ נגד נ’.

דמות מאוד מרכזית בעולם של הנוניות היא ה-ווי. ה-ווי היא ייצור קטן ורעשני אך חמוד להפליא. הרבה אנשים חושבים שווי היא מרשעת, אבל זה לא נכון! האמת היא שהיא יכולה להיות ייצור חברותי, אבל זה תלוי למי. ה-ווי אוהבת כלבים יותר מאנשים, וגברים יותר מנשים. כך שאם את אישה - כנראה שלא תיהי הקאפ אוף טי שלה, אם אתה כלב רועים אוסטרלי - ווי היא האדם בשבילך. אבל בכל מקרה אם היא תוזכר די הרבה בבלוג אל תיהיו מופתעים. גם היא סטודנטית למשפטים מהמרכז ועוד כמה דברים (אל תחשבו שאנחנו כולנו חברות שהכרנו באונ’ - we’re not that kind of people).