נ’ נגד נ’

בהשראת שחר ובהשראת זה (הרעיון: גולשים משתפים את העולם בהודעות טקסט שנשלחו אליהם בליל אמש, עם עדיפות לכאלה שהן משעשעות, הזויות ועומדות בפני עצמן, ללא ההקשר של התכתובת כולה), הנה מיטב האס.אמ.אסים מהסמסונג האישי שלי:

1. פצ’ימו?

2. שמבון?

3. יש לנו בובו זמנית

4. אני מבינה שהרטיבות הכריעה אותך

5. מגרנה. סובלת. בית. היה מגניב אתמול

6. honey, I’m home!

7. למה דווקא ישבנים לוהטים? תקוע בהן כדור או משהו?

8. לא, הוא רק הראה לנו איך מודדים חום מפי הטבעת

9. כן. יש לי הכל.

10. רגליים או גלגלים?

11. ליאורה בילסקי היא אישתו של דן מרידור?

12. רואים את הגמר של כוכב ועושים טחינה

13. מממווואההההה!!!

14. אין בעיה. נראה לי שזאת צרעה.

15. או שאתה מתקלח שעות או שפשוט שכחת אותי

16. אל תמותי!

17. תודה. רשאית לכבוש איזה יבשת שהיא.

18.  179635

20. בסוף אני היחידה שבאה ליופי?

21. זה הרגיש כמו לידה ומסתבר שלילד יש פאות

22. יש לכם מוערך פירה.

23. מתחיל!!!

24. היום זה יום טוב להביא את ארז.

25. ערה?

26. אל תעשי שום צעד דרסטי.

מועך הפירה - עכשיו הוא שלנו.

בקשר לתחרויות נושאות פרסים - לא החלטתי אם התחרות תיהיה לכתוב בתגובות הודעות שלכם שהיו (אפילו) יותר טובות מאלה, או שתצטרכו לזהות מי כתב ובאיזה הקשר (רמזים: בנושאים למטה). נראה לי שגם וגם. אין מה לעשות, הפלאפון פשוט connecting people.

אחת מהבאסות הגדולות בחיים ללא הורים (אין הרבה כאלה, אגב) היא הצורך המתמיד בתחזוק דברים הדורשים תחזוקה, שאף פעם לא הקדשת להם תשומת לב מיוחדת, משום שהם היו כל-כך ברורים מאליהם.

בכל בוקר, כשאני נכנסת לחדר הרחצה הקטנטון בדירתי, אני נחרדת מערימת הבד ההולכת ותופחת בחריץ (הרחב) שבין הקיר לבין מכונת הכביסה (הצרה). לא מספיק שהיא שם, לא אסתטית להפליא, היא גם מדיפה ריחות מדהימים של נעלי ספורט ושמן טיגון.
בעוד הערימה הולכת ותופחת, תופחת והולכת, מתלה הכביסה שתופס כשליש משטח הדירה, עדיין מלא מהנגלה האחרונה של כביסה, שהתרחשה לפני כשבוע. המאורע הגדול התרחש לאחר טיול של יומיים בדרום ואינספור משמרות במסעדה של הסנאי - רק מה, אחרי שצלחנו את שלב ההכנסה למכונה, החיכיון (לחכות שהיא תסיים לעשות את הדברים שהיא עושה - הווה אומר: לעשות שהבגדים לא יסריחו, לא ברור מה עוד), והתלייה - נשברנו. שלב הקיפול הוא הנורא מכל, ואנחנו בעקביות נלחמים מלחמה פסיכולוגית עקובה מדם (כן, דם!) עד שמישהו מאיתנו מרים את הכפפה ומקפל.

המלחמה הנ”ל היא אמנם האחרונה בגילגולי החיים של הכביסה, אבל היא לא היחידה. אט-אט נחשפים יותר ויותר חילוקי דעות, ולא ירחק היום שזה יגיע לדברים הרי גורל יותר כמו מה עדיף - שוקולד מריר או נוגט?

אני נוטה לראות את עצמי כנוקטת בגישה ריאליסטית-מתונה, אם כי אקטיביסטית יותר, בעוד הסנאי הוא הקיצוני שבינינו, ואין ספק שעמדתו שאובה משורשיו הנאציים בנושאי ניקיון (ודווקא אמא שלי היא הגרמניה האמיתית..).

הייתי רוצה לשתף אתכם הקוראים ושתחוו דעתכם, כדי שפעם אחת ולתמיד נלבין סוגיות רבות משמעות כגון אלה:

כביסת הרתחה (90 מעלות) - לאיזה חיות היא מיועדת?

לגישתי: מגבות ודברים לבנים כמו תחתונים.
לגישת הסנאי: כל דבר, חוץ אולי מטי-שרטים לא ממש מלוכלכות.

קיפול - איך וכיצד?

לגישתי: קיפול ועוד קיפול, בסוף זורקים הכל לארון והכל יופי-טופי-אחלה-בחלה.
הסנאי: קיפול צבאי (עדיף לגהץ הכל במגהץ, חבל (מזל!) שאין לנו כזה), כל הבגדים עומדים בקו אחד בארון כמו הסינים בטקס הפתיחה של האולימפיאדה.
אני מודה שפה אני מקלה מדי, אבל אני די משתדלת. מה גם שרוב הפעמים אני זו שנשברת ראשונה ומקפלת, והסנאי פשוט צריך לקבל את החיים כמו שהם.

אנא קוראים, עזרו לשלום הבית לחזור לשרור בדירתנו הפיצפונה. לעונים נכונה תוגרל כרטיסיה במכבסה של אמא סנאית (שווה, מניסיון). 

בוקר עגום של ערב חג סוכות.
שלומית בונה ואני מקוננה. אפשר להגיד שהסימנים היו שם מההתחלה.
באותו בוקר עגום, הסנאי הרביץ בבית תורה – בין היתר דפק את השטיחים במתקן החדש שמשמש אותו גם לגירוש חתולים, והבית הריח מחומרי ניקיון רעילים ומסירי שומנים קטלניים. לי לא נותר אלא להתחבא בפינה חשוכה עד יעבור זעם ולהעביר את השעות הקרובות בציפייה דרוכה למשמרת בעבודה. יו-הו.

הלבן-הלבן הזה
באותו בוקר עגום חיפשתי את שאהבה נפשי, את נחמתי היחידה - את הקוטג’ של תנובה. זה עם הבית. זה של מחלבות ירושלים עם הפס הזהוב. זה שהולך כ”כ טוב ליד הטוסט עם האבוקדו, וגם בלי כלום. זה שנמכר בדרך כלל ב”סופר-בונוס” הזכור לטובה שנמצא שתי דקות הליכה מביתי. הטוב מכל העולמות במרחק נגיעה.

הבשורה
שמחה ומעודדת רק מהמחשבה על הגושים הקטנים והעדינים, צעדתי סומא (בלי עדשות) לסופר. בדרך אל המקרר ליקטתי עוד כמה דברים לא הכרחיים בעליל, כשאני מכינה את עצמי לטוב מכל. כשהגעתי לאזור הקר, רפרפתי במבט מעורפל על המדפים והייתי גאה על השפע והטוב של ארצנו. המשכתי לרפרף, ואז עוד קצת, ושוב. ואז זה התחיל לחלחל לתודעתי – אין קוטג’.

מאיגרא רמא לבירא עמיקא
התרוממות הרוח של הדקות האחרונות התדרדרה לזעם אלים. כבר הייתי מוכנה להתפשר על קוטג’ מהסוג השני, אבל גם הוא לא נמצא. ניסיתי לצוד במבטי את אחד העובדים הלא מקצועיים של הסופר-בונוס, אבל כאמור הראייה שלי לא הייתה בשיאה. הבחנתי באיש צעיר מתקרב עם עגלתו לעברי, מחפש גם הוא את הגבינה הנעלמה.

Desperate times call for desperate means
“אין קוטג’!” זעקתי לכיוונו, ספק קובעת עובדה חגיגית ספק מבשרת בשורת איוב נוראה.
“אין קוטג’???” הוא ענה בתדהמה. לא ציפיתי לתגובה כ”כ חריפה, זה עודד אותי להמשיך.
“לא, אין קוטג’!'” החזרתי בהצהרתיות, כדי שקהל הקונים הקטן שהספיק להתקבץ בינתיים מסביבנו יוכל לשמוע טוב-טוב על ההונאה הגדולה. התעוררה מהומה זוטא, אבל בקנה מידה של הסופר בונוס היא הייתה די משמעותית.

אפסה תקוותנו
אחד העובדים שנראה יחסית בכיר (כלומר – גילו עולה על 17), מיהר להגיע למקום. חשבתי שהוא ירגיע את הרוחות אבל הוא רק אישר את מה שכולנו סירבנו להאמין לו: “אין בכלל קוטג’, לא של תנובה ולא של טרה. אין.” לרגע התחלתי לחשוב שהמשבר העולמי התקדם כבר לשוק הגבינות הרכות, אבל מיד סילקתי את המחשבה המטרידה הזאת מראשי המוטרד ממילא. עשיתי אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה שעם קוטג’ אני כבר לא אצא מפה היום ושאיפות להנהיג מרד צרכנים אין לי.
“חרא” סיננתי ועזבתי את ההמון, גאה אך פצועה.

אחרית דבר
הסנאי חייך אלי מהחלון, תרסיס עם השם המתריס “הפי” בידו האחת וסמרטוט עייף בשנייה.
“אני עצבנית” צעקתי אליו מלמטה.
“מההה?”
“עצצבננניייית”.

וזה היה פוסט שלם על קוטג’. (והסנאי אומר - That’s a blog about nothing” ̶

אחרי הדרמה שהתרחשה בבלוג בימים האחרונים בעקבות מניעת חופש הביטוי של בשר מבשרו של הבלוג, הבטחתי פוסט שיעסוק בנושא. האמת היא שזה היה לגמרי לא לעניין מצידי להכניס את התגובה שהכנסתי, וקיבלתי אחריה מייל נזיפה שכותרתו הייתה “גוועלד!!”. כל זה בגלל שחשפתי פרט שנ’ לא הייתה רוצה שמישהו ממשפחתה יקרא עליו במקרה מעל דפי הבלוג (ואולי גם את זה לא הייתי צריכה לכתוב…?).

בכל מקרה, בגלל פחדים כאלה, המשפחה שלי למשל, לא יודעת שום דבר על הבלוג. זה לא שאני מסתירה כאן סודות גדולים, אבל יש דברים שאני מעדיפה שהם לא ידעו. אולי תופתעו לדעת שאני נחשבת במשפחה שלי ל”נורמלית” מבין הילדים, אני לא רוצה לאכזב אותם ושיגלו שגם זה לא.

ויש עוד סיבות. סיבה. אמא שלי. מדובר במטרד גדול שעדיף שכמה שפחות אינפורמציה תזרום אליו. בכל צעד בחיים או רק מחשבות בכיוון מסוים, עד שזה לא מגיע לכדי יישום או שצריך לבקש ממנה כסף (כי לטס פייס איט, לאבא שלי אין שום מילה בנושא) - עדיף שהיא לא תדע. אני ואחיי יודעים טוב מאוד לשתוק, ולא מפליא שכמה מאיתנו פיתחו קריירות מצליחות בתפקידים הדורשים שתיקה. גם פיתחנו חוש טוב מאוד למומנטום, כי מומנטום זה הכל בבשורות.

אבל הסנאי, הסנאי לא מנוסה בכלל.   

דוגמא חיה מאתמול בערב - *ארוחה משפחתית* (מדברים על מומנטום), הסנאי זורק לאחי משפט שנשמע בערך כמו “דווקא מצאנו משהו טוב ב-750 דולר, אבל הבעל-בית לא מוכן להשכיר לסטודנטים”.

אוזני הרדאר של האישה קלטו משהו והתגובה לא איחרה להגיע: “אז אתם עוברים דירה??” (חייבים לומר שגם קצת הקלה הייתה שם).

אני: “אמא, לא עוברים ולא כלום, שום דבר, תשכחי ששמעת את זה”. וזה באמת לא היה רחוק מהמציאות, כי בסך הכל הרצתי איזה חיפוש בהומלס, מתוך עניין בנדל”ן של צפון תל-אביב…

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בזמן הקצר שחלף מאז אתמול בערב כבר הספקתי לשמוע את “גם הבת של רבקה מחפשת, אם תמצאי משהו תגידי לה”, “אולי תדברי עם יוסי, הוא מבין בזה” וכמובן את “אבל למה דווקא שם, זה הכי יקר”. לא אתפלא אם מחר בסופר אני אפגוש איזו שכנה שתגיד “אז שמעתי שאת עוברת לתל אביב!”, כי הרי מהרגע שהמידע אצל אמא שלי היא צריכה לעשות וי על הפצה בתחומי המועצה האזורית.

אז זה לא כי יש לי בעיה עקרונית שהם ידעו, אני פשוט כי אני לא רוצה תגובת יתר על כל מיצמוץ שהיא במקרה אפשר לקרוא פה ולהסיק ממנו מסקנות מכאן ועד לסידני. ואותו הסיפור עם נ’ השנייה אני מתארת לעצמי. אף פעם לא הבנתי את הבנות האלה ש”אני מספרת לאמא שלי הכוווול! אנחנו חברות הכי טובות!”. איך זה יכול להיות? איך?

ובנימה זו אסיים. להת’. 

שלום מכובדיי. זאת אני, במבי, מהדרום הרחוק. בטח שאלתם את עצמכם למה זכיתם שאני כותבת פוסט. גם אני בעצמי מופתעת. הסיבה - אתמול הגעתי לנלסון, עיר נחמדה לכל הדעות שנמצאת בצפון האי הדרומי של ניו-זילנד, ששם (כלומר פה) אני נמצאת עכשיו. הדבר כמעט הכי נחמד בנלסון, זה שיש פה אינטרנט חינם בסיפריה הציבורית. אתמול גיליתי את השטות הזאת, ומיד נכנסתי לבלוג להתעדכן במעלליהם האחרונים של לינץ, ווה-ווה, ווי, ש’ הקטן וגם אולמרט, בייניש, דן (הישרדות משהו?). אך אבוי! שוד ושבר. גיליתי שהבלוג מתעדכן לעיתים כה נדירות שכבר קראתי את הפוסטים האחרונים שהיו שם. החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולכתוב משהו בעצמי.
אז כמו שאתם מתארים לעצמכם, הדברים שמעסיקים אותי בזמן האחרון הם בעיקר פסגות מושלגות, פיורדים וקפיצות באנג’י. אבל לא הכל מושלם. כמו שאמר לי פה איזה מתחזק: “הקדוש ברוך הוא נתן לארץ הזאת את הנופים היפים ביותר, אבל הוא נתן לה גם את הסנד-פלייז”. הסנד-פלייז, חיה טורדנית שמכה בי ובסנאי ללא רחם והופכת את ימינו ואת לילותינו למגרדים. אין יותר מדי דרכים להתגונן בפני הצרה הזאת. כבר חזרנו ודשנו בכך שאם כותב ההגדה היה מכיר את הסנד פלייז, ללא ספק הוא היה הופך אותם לאחת ממכות מצרים. לפני כמה ימים, בעודנו יושבים באוטו, שמחים ומוגנים (יחסית), נכנסו כ-20 זבובונים טיפשיים בגלל סדק צר בחלון. בעוד אני מקללת נמרצות את אימותיהם של הזבובים, הסנאי מפליא בהם את מכותיו, ועל המושב מוטלות גופותיהם של הייצורים הארורים.
וכאילו לא די בעקיצות של אלה, החליטו כנראה במועצת החרקים להפוך אותי לאיוב, ושלחו בי אתמול דבורה. לא מדובר בדבורה ארץ-ישראלית, אלא בטורף אימתני, גדול ושעיר, שאפילו לא מת כמו שהוא עושה בחצי הצפוני של הכדור אחרי שהוא משחרר את העוקץ. הרגשתי שמעמידים אותי במבחן. זוכרים את המשל הנוראי על זה שהתלונן שהבית שלו יותר מדי צפוף אז שלחו אליו עוד עז ותרנגול וחזיר ועוד כמה דברים כדי להראות לו כמה החיים שלו בעצם טובים? אז אחרי הדבורה (שעקצה אותי בדיוק במקום שהידיים שלי לא מגיעות אליו בגב), אני מתחילה לחבב את הסנד-פלייז. אין לי ברירה אלא לקבל אותם לחיקי ולהנות מכל עקיצה ועקיצה.

יום שלישי האחרון היה יום הכיף שלי ושל הסנאי. אחרי כמה שבועות מתסכלים שבהם לא הצלחנו למצוא או לייצר זמן איכות ביחד, החלטנו החלטה אמיצה, ששנינו שובתים מכל מלאכתנו בכל יום שלישי מעתה ועד הנסיעה.

אני יודעת איך גורמים לסנאי להיות מאושר. לא, בוטנים ואגוזים זה לא מספיק. לכבוד יום הכיף הראשון לקחתי אותו לחנות ציוד לטיולים. כמובן שהדבר שירת גם מטרה אגואיסטית - הייתי צריכה לקנות תיק טיולים, אבל באמת שלא ראיתם את הסנאי שמח כמו שהוא שמח באותה חנות.

כבר סיפרתי על הפטיש המוזר שיש לסנאי עם תיקים, אבל עוד לא שמעתם כלום. מיד בהיכנסנו לחנות ניגשנו לפינה הנכונה. הסנאי שלף 3 דגמים נבחרים, התיישב והשתתק. הוא השתתק, אבל ידיו ומוחו לא הפסיקו לעבוד: לפתוח ריצ’רצ’ים, לבחון תפרים, להאריך ולקצר רצועות, לבדוק את חוזקן של מערכות הגב, לחפש תוויות. נראה לי שהוא קיבל אורגזמות קצרות בכל פעם שגילה איזה שטיק חדש. באיזשהו שלב הוא הבחין שאני עדיין שם ושאל: זה מעניין אותך מה אני בודק?

בנימוס עניתי שכן. ואז התחילו ההרצאות: ‘את רואה, את רואה את זה,  את שמה לב שהקפידו שהחומר יעלה עד לפה?’ וכן הלאה וכן הלאה.

אט אט התקבצה מסביבו חבורה נאה שכללה קונה פוטנציאלי בחנות, שני המוכרים ואותי. הנ”ל ישבו מרותקים להסברים על סוגי קורדורות rip stop, אוורור גבי, וכתפיות עשויות פלציב. אחד המוכרים קטע את הסנאי מתישהו באמצע ואמר ‘וואו, הגיע מישהו שאשכרה מבין בזה יותר ממני’. הסנאי הקטן נבוך והאדים (עד כמה שסנאי יכול להאדים), אבל ראו שהוא נהנה מכל רגע. ‘אני לומד תוך כדי’, הצטנע.

לבסוף נפל הפור על שני מועמדים. שניהם טובים ונאים. אחד מהם כבר יש לסנאי. הבעייה הייתה שדווקא הדגם החביב יותר על הסנאי היה הדגם השני. במקרה הוא גם היה יותר זול. בזמן שאני נשארתי למדוד את השניים (כן, יש כזה דבר, למדוד תיקים) הסנאי המשיך לשוטט בחנות כשמדי פעם הוא בא להראות איזה דבר קסום שמצא. ‘אני חייב את זה’, הוא מילמל בנחישות. אבל ידע שהוא בעצם חייב את הכל, וזה אומר שהוא צריך תקציב קניות של לפחות 15,000 ש”ח.

ונחזור אלי. ההתלבטות היחידה שבעצם עברה עלי הייתה: אני יודעת שהתיק הזה יותר טוב ויותר זול, אבל השני יותר יפה. בסוף החלטתי ללכת על הדגם שהיה מומלץ יותר על-ידי הסנאי, כי הוא לא בהרבה יותר מכוער.

יופי. שמחים ומאושרים יצאנו מהחנות (שכבר הייתה אחרי שעות הסגירה, אילולא הסגירה היינו נשארים שם עוד הרבה). רק שהסתבר שהשמחה והאושר לא היו מנת חלקם של הסנאי.

‘אני רוצה את התיק שלך’.

אוי לא. מעל מגש פיצת הניחומים שלו, הסנאי היה על-סף דמעות. ‘את בכלל לא מבינה איזה תיק טוב זה. הייתי מתחתן איתו’ (כשמאוחר יותר הוא הסביר את עצמו - לא עם התיק בתור הכלה, אלא עם התיק עליו, בזמן החתונה). ניסיתי לעודד אותו ולהסביר לו שהתיק שלו מצויין, אבל הגלגלים אצלו כבר עבדו קדימה. ‘אולי אני אמכור את התיק שלי ואקנה כמו שלך?’. בבית הוא כבר ישב על האינטרנט וניסה לחפש יד-שנייה.

בדרך הבייתה, בעיניים גדולות ועצובות הוא סיפר לי על הגרגורי שהוא חומד כבר שנים, אבל יודע שידו לא משגת את קנייתו. כשניהיה גדולים ועשירים, נקנה את הגרגורי, הבטחתי.