נ’ נגד נ’

הנה פוסט רציני לגמרי.

אומרים שהצעד הראשון בכל גמילה מהתמכרות הוא להודות בה. אז אני מודה, אני מכורה לפייסבוק. הפייסבוק משתלט לי על החיים, במיוחד בימים שבהם אני כותבת עבודות ולומדת למבחנים. אני מוצאת את עצמי מדפדפת באלבומים של אנשים שאני לא מכירה, מגיבה לסטטוסים בלי הכרה, עושה שימוש בשני יוזרים שונים (כן, כן!), חולבת פרות בחווה. סוגרת. נכנסת שוב כדי לראות מה חדש.

אז מה קרה? לפי שבועיים הודיעה לי א’ בפתאומיות שהיא עזבה את הפ”ב. הייתי בהלם מוחלט. בתגובה, כתבתי סטטוס שבו הצעתי לחבריי (לא חברים אמיתיים, רק כאלה של פ”ב!) לומר “מילים לזכרה”. בשלב זה עוד לא דמיינתי לעצמי שגם אני, חיית הפייסבוק הטורפת, אחליט לנטוש. אבל ההחלטה של א’ זרעה בי את הרהורי העזיבה. בימים האחרונים, הייתי סגורה בביתי רוב שעות היום - שילוב של צינון קשה ועבודות להגשה הביאו לתוצאה של בהייה חסרת מעצורים בפ”ב. עיניי כבר כאבו, גבי לא עמד בזה יותר.   

אז קיבלתי את ההחלטה להיגמל - זה כנראה השלב השני. זה לא היה קל, אבל לפני כחצי שעה מסרתי את סיסמתי לאיש אמון, הבצל הזכור לטובה (אם הוא עדיין היה כותב בלוג הייתי עושה לו קישור), שמהיום ייקרא “שומר היוזר”. לשומר אסור לגלות לי את הסיסמא החדשה שבחר. כלומר אני עדיין קיימת בפ”ב, אבל אין לי דרך להיכנס ליוזר שלי ולשלוט בו. זה מרגש ומפחיד, אבל אני כבר מתחילה להרגיש אדם יותר טוב. תראו, אני אפילו כותבת פוסט.
אני מאוד מקווה שלא אחטוף קריז פייסבוק בקרוב. בינתיים אני בסדר.
בעיקרון החלטתי שהניתוק מהפ”ב יהיה לתקופת ניסיון, אז אולי לא באמת קיבלתי החלטה להיגמל. נראה, אני חלשה בהחלטות גורליות, אוהבת פשרות. בינתיים אני מקווה שאם אחיה קצת בלי (ואתמכר לדברים אחרים), גם אם אני אחזור לפ”ב אני לא אזדקק לו כל-כך.

כשיבוא הקריז - לא ברור לי מה יקרה. אשתדל להיות חזקה, אולי אכתוב פוסט, אולי אעשן משהו חזק. בהצלחה לי.

תובנות, קשיים, עדכונים מהשטח - בקרוב.

שיחה שהייתה לי היום עם א’:

א’: תכתבי כבר פוסט!

נ’: זה תור נ’ השנייה, היא לא כתבה כבר שנים.

א’: נו, תכתבי כבר משהו. ושיהיה מעניין סופסוף, נמאס כבר מהפוסטים על איכות הסביבה.

נ’ (בעניין כנה): מה למשל?

א’ (בשליפה מהירה): סקס. זה תמיד מוכר.

נ’: על מה אני אכתוב, סיפורים אישיים מחדר המיטות?

א’: כן.

נ’: לא.

נ’: אבל אני אכתוב פוסט על זה שהצעת את זה.

זה הולך להיות פוסט קצת סנטימנטלי, וכידוע לכולם מאוד קשה לי עם סנטימנטאליות, אז נא להעריך ולמחוא כפיים בסוף.

בזמן האחרון מאוד התחלתי להעריך את המושג שנקרא “חברים”. לא, לא הסדרה בעלת 180 העונות על שישה דבילים שמנהלים ביניהים מערכות יחסים דביליות, אלא חברים - נו, במובן של אנשים שאתה מכיר, אוהב אותם והם בתקווה אותך, אתם מסתדרים טוב ביחד, אוהבים לעשות דברים ביחד וכו’ וכו’ וכו’.

הכל התחיל בראש השנה. באותו יום, בצירוף מקרים מוזר א’ חזרה ממרכז אמריקה וד’ חזרה מהודו. פגשתי את שתיהן (אחת אחרי השנייה). כל אחת עולם ומלואו: המון סיפורים, המון מקומות, המון אנשים. של שתיהן דומים אבל גם מאוד שונים.

ואחרי כל כך הרבה חוויות, שתיהן חזרו לאותו מושב קטן, וישב לדבר איתי, סתם, כאילו לא עברו החודשים האחרונים שכל אחת נמצאת במקום אחר בעולם. וזאת הרגשה ממש טובה. פתאום הבנתי שזה היה חסר לי.

יום אחרי, יצאתי עם שתי הגראציות: נ’ השנייה ו-ווי. הערב היה אחד המצחיקים שייזכרו. כשחזרתי ב-5 בבוקר, אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב עליו פוסט, אבל אני שיכורה מדי ואני לא אזכור כלום. אז התיישבתי וכתבתי רשימה של כל מה שהצלחתי לשחזר על דברים שקרו באותו הערב (אתם חייבים להעריך אותי על זה). וזה הולך ככה:

* התווכחתי עם ווי שסלאח בכרי לא יכול להיות ערס אם יש לו תלתלים

* חיפשנו חנייה פנויה במשך שעה שלמה, וכשהגענו לפאב, הרגשתי שאנחנו שוב בסוג של חיפש חנייה

* ווי ונ’ רצו כל הזמן שנצפור (hunk-hunk) למישהו חתיך, אבל ידעתי שזה לא יקרה

* המשפט “רומנים זה הפרענקים של אירופה” צץ מתישהו במהלך הערב

* הייתי נורא צריכה פיפי, נ’ הציעה לי לעשות בחדר מדרגות (לא זוכרת מה קרה בסוף, לא נראה לי)

* רוסי מוזר רוקד

* נורא רצינו גלידה, אבל היא הייתה רחוקה. ווי אמרה משהו כמו: “אולי אני ונ’ נחכה כאן ומישהו יביא את הגלידה?”

* ווי ונ’ הלכו שלובות זרועות. זה היה מוזר. ווי בהתה לנ’ במחשוף

* כמעט התחלתי עם אחת משתי תאומות. פיספוס

* מישהו אמר לנ’ שיש לה עיניים יפות. רציתי לתת לו את המספר של הפלאפון שלה אבל אז נזכרתי שאין לה כזה. היא כעסה בכל מקרה, נראה לי

*הוא שאל אותנו איך קוראים לנו ועניתי: “הדופרי’ס”

* ווי ונ’ הסכימו לאכול סמבוסק למרות שזה מקמח לבן

* השיר sweet home alabama

וזאת עוד סיבה ללמה כיף שיש חברים.

אף פעם לא הייתי מהאנשים שמספרים על עצמם הכל-הכל  ומתחברים בצורה טוטאלית לאיזה בנאדם, אבל אני חושבת שאחרי הרבה שנים של היכרות, זה פשוט בלתי נמנע. מה שמפריד בין חברים לבין אנשים אחרים זה העובדה שאתה לא צריך להסביר כל מיני דברים מוזרים שאתה אומר ולא צריך לנסות להצחיק או להרשים באיזשהי צורה. פשוט כיף איתם וזהו, גם אחרי הרבה זמן.

והם גם דואגים שלא תנהג הבייתה שיכור

אז עכשיו כפיים.

שלום חברים שלום. מזמן לא כתבתי איזה פוסט לרפואה (בערך יומיים), ואתם בטח שואלים את עצמכם, למה? איך היא יכולה לעשות לנו את זה???

הסיבה - הפסקתי עם המבחנים! סוף סוף חזרתי להיות אדם שלא כואב לו התחת מלשבת ליד שולחן, לא נרדם כל פעם שהוא מסיים לקרוא עמוד בוורד ולא מנסה למצוא תירוצים לעשות דברים שהוא לא עשה כבר שנים. אמנם הדבר גם גרם לי לפתוח את הבלוג, לחזור לנגן בפסנתר, ולגרום לחדר שלי להיראות ממש נקי,  אבל כל אלה בטלים בשישים מול הייאוש שמקיף אותי כשאני קמה בבוקר ויודעת שיש לי רק דבר אחד שאני באמת אמורה לעשות באותו יום: ללמוד.

ולעומת זאת עכשיו אני שמחה וחופשייה כמו בפרסומת לאולייז, ולמרות שאין לי חצאיות סגולות מתנפנפות ואני לא מחייכת כמו מטומטת לכל מיני אנשים ברחוב, מבפנים אני מרגישה באמת רעננה ומאוררת. עוד סיבה לאושר הגדול היא שההורים שלי נסעו סופסוף קצת לחו”ל, והשאירו אותי עם בית ריק ושלם לעצמי, בלי ניג’וסים ובלי הצקות מיותרות.

אני פורחת! (באמת, היום הייתה לי פריחה). אני קמה בבוקר, ועושה מה שבא לי. כבר הספקתי ללכת לים עם הסנאי (ר’, זוכרים?), ואח”כ גם עבדתי, ולמרות שזה בטח לא נשמע כיף, זה כיף. גם להיות מועילה ולהרוויח כסף גורם לי להרגיש טוב. כשאני מגיעה לעבודה אני לא באמת עושה יותר מדי, זה יותר: לאכול, לרדות קצת בבוס שלי, להזמין אוכל, לפגוש אנשים שלא פגשתי יותר מדי בחודש האחרון בגלל כל המבחנים, עוד קצת עוגות וארטיקים, ובין לבין טיפה עבודה.

אז מספיק לדבר על עצמי! אני אספר לכם סיפור מצחיק (שקשור גם קצת בי, מה לעשות) על חברתי הטובה א’, לא מבית הנשיא ולא ממשרד התיירות, זאת מהאירוע התרבותי של שבוע שעבר.

אז ככה, א’ טסה ביום שבת לטיול במרכז אמריקה. כמובן שההכנות בעיצומן: כבר נקנה כל מה שיכול להיקנות, הוטפו כל הטיפים האפשריים, הוזרקו כל החיסונים שצריכים להיות מוזרקים וכו’ וכו’ וכו’. בשלב זה אני אספר שא’ היא בת יחידה וקצת מפונקת של אמא שלה, שנקרא לה לצורך העניין ל’. ו-ל’ היא אחת האמהות: כלומר, היא עושה בשביל א’ כל מה שתרצה, תופרת לה כיסים מיוחדים במכנסיים, קונה ומשלמת על כל גחמה אפשרית שא’ חושבת שהיא תצטרך במקרה בגואטמלה (ידעתם שיש כזה דבר מגבונים לחים לשמירה על היגיינה אינטימית?), ובכלליות אחראית על פרויקט אריזת התיק החדש והעצום שא’ הולכת לסחוב.

כאמור, ההכנות בעיצומן תחת ידה הרמה של ל’, ורק דבר אחד חסר: קונדומים. בגלל השליטה הממשית והקונסטרוקטיבית של האם בתיק, א’ מתביישת להכניס לשם חבילת דורקס, המסכנה. היא התקשרה אלי לפני כמה ימים כשהיא במצב קשה: “מה אני אעשה, ברור שאני לוקחת את זה ליתר ביטחון, אבל אם אמא שלי תראה את זה, זה יהיה כאילו - אה, אני טסה להזדיין”. הצעתי לה לקנות בשדה התעופה. א’ ביררה עם ידיד שעובד שם, ומסתבר שבג’יימס ריצ’רדסון לא מעודדים מין בטוח! אין לקנות קונדומים בנתב”ג. בלי לומר נואש, א’ הציעה את הרעיון הבא, שלא היה מבייש גם קצין מבצעים של סיירת מטכ”ל:

היום, בנסיעה תמימה לסופר-פארם (כבר סיפרתי על המגבונים), א’ קנתה חבילת דקים במיוחד. כשבאתי אליה בערב, “להביא לה דיסקים שהיא תצרוב לMP” (סתם, באמת הבאתי לה דיסקים), היא שילשלה את החבילה לתיק שלי. תפקידי הוא להתמים את החבילה ע”י עטיפה צבעונית + פתק אידיוטי, ואז למסור לה אותה ממש ממש לפני הטיסה, כמתנת פרידה מטופשת שהכנתי לה. וכך, ל’ לא תדע לעולם שביתה הקטנה עושה את זה, ועוד עם דקים במיוחד. מה שכן, אני בטוחה שהיא הייתה מעריכה אותה על הרצון הנואש לעשות סקס בטוח.

לילה טוב!