נ’ נגד נ’

ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.

אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.

והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.

אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’.  ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.

והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.

לאור המוד הבכייני שתקף את הבלוג, הוחלט (על אף הלבטים ברבים) כן לפרסם את הפוסט הבא: 

נתחיל ונאמר כי תקופת מבחנים זה דבר חרא. אני מתנצלת מאד על הבוטות, אבל זה נכון. זו תקופה איומה בלי תכלית (אולי עם קצת תכלית).אתה ישן, אוכל, לומד, מדבר, חולם ונושם את התחום הנלמד. השבוע חלמתי למשל שסינוס וקוסינוס לופתים אותי עד שהטנגנס בא ומציל אותי ממש ברגע האחרון כשאני עוד מפרפרת.

וזה עוד מהמקרים הקלים שהזמן הארור הזה הביא אותי אליו.

ואולי כי צרת רבים היא חצי נחמה (או נחמת טיפשים) אני מפצירה בכם לשתף אותי בשפל הלימודי הגדול שלכם.

נראה אתכם יותר מסכנים ממני…

שיחה שהייתה לי היום עם א’:

א’: תכתבי כבר פוסט!

נ’: זה תור נ’ השנייה, היא לא כתבה כבר שנים.

א’: נו, תכתבי כבר משהו. ושיהיה מעניין סופסוף, נמאס כבר מהפוסטים על איכות הסביבה.

נ’ (בעניין כנה): מה למשל?

א’ (בשליפה מהירה): סקס. זה תמיד מוכר.

נ’: על מה אני אכתוב, סיפורים אישיים מחדר המיטות?

א’: כן.

נ’: לא.

נ’: אבל אני אכתוב פוסט על זה שהצעת את זה.

הי שלום,

זאת שוב אני. זה יהיה הפוסט השני בחיי ושוב אני בהיפר כי יש לי יותר מדי דברים לכתוב. אז החלטתי כרגע שזה יהיה פוסט ארס-פואטי (או שמא ערס-פואטי?) שזה לפי מה שאני זוכרת משיעורי הספרות המעטים והרחוקים יצירה שמדברת על תהליך הכתיבה.

אז ככה, כשהנ’ השנייה באה אלי בהצעה שנפתח בלוג כמובן שמיד התלהבתי בטירוף (יש לי נטייה כזאת) ואמרתי כן! כן! זה היה עוד לפני שנמצא לו השם המיתי נ’ נגד נ’, שאז התרגשתי אפילו יותר. מאז פתיחת הבלוג כל דבר שקורה לי בחיים, אני ישר חושבת, אולי אני אכתוב על זה פוסט? כלומר מה שאני מנסה להגיד הוא שיש לי רצון בלתי ממומש לכתוב, וזה מטריד אותי. 

אבל אז אני נהיית ריאלית (יש לי גם נטייה כזאת) ואני חושבת על זה שהבלוג צריך להיות מעניין ואטרקטיבי (אגב, הייתה הצעה לפורנו רך מצד שותפתי ואולי תוכלו לראות את זה בקרוב), אחרת חוץ משני האנשים שסיפרנו לו עליהם, וגם הם לא בטוח יבקרו בו באמת, אף אחד לא יכנס אליו, ולמה שמישהו בכלל ירצה לקרוא את השטויות שעוברות עלי? ומה בכלל האופי של הבלוג הזה צריך להיות? ואולי אני אהפוך אותו לבלוג רדוד ושטחי (כי אלו הדברים שמעניינים אותי) ואז אני אתבייש בעצמי? ובלי קשר להכל, יש לי רגשות נחיתות ביחס לנ’ השנייה כי היא יותר מצחיקה ממני.

ועוד בעיה היא שאני עצלנית איומה, וגם כשאני כבר רוצה לכתוב משהו, המחשבה על לשבת ולהתחיל לכתוב ולעשות שזה גם יהיה יפה מחרידה את אמות הסיפים של התחת שלי (כי זה אומר שאני אצטרך לשבת במשך די הרבה זמן ולהתרכז). למשל עכשיו, אני כותבת את הפוסט הזה רק כי אני בעצם מנסה להתחמק מללמוד למבחן שיש לי עוד מעט. כשחושבים על זה, היותי עצלנית מונע ממני המון דברים בחיים, בין השאר ציונים טובים, הרבה כסף ועוד כמה הנאות. ובכל זאת אני לא עושה כלום כדי לשנות את זה. אל תבינו מזה שאני בטלנית היסטרית, בהשוואה לנ’ השנייה אני נמלה חרוצה, ועדיין. אני חושבת שהדבר שהכי מפריע לי בעצלות זה העובדה שהיא גורמת לי להיות פחות יצרתית ממה שאני יכולה להיות. בגדול אני חושבת יש לי פוטנציאל להוציא דברים נחמדים תחת ידי, אבל בגלל הדברים שהסברתי לעיל זה לא קורה.

אז אולי הבלוג זאת ההזדמנות שלי להוכיח שאני יכולה גם אחרת…  ועכשיו נהייתי קצת סנטימנטלית אז אולי אני אפסיק עם זה ואתחיל לחשוב על הפוסט הבא. להתראות קוראי היקרים, אני כבר אוהבת אותכם, מי שלא תיהיו (שוב עודף רגשות, מצטערת).