נ’ נגד נ’

אלוהים אדירים.

זה מה שמילמלתי, וחזרתי ומילמלתי, אחרי שראיתי את התמונה של סאלח בכרי ב”7 לילות” של הסופ”ש האחרון. גם כשהצצתי  בפניו חצי שעה אחר-כך, לא יכולתי שלא למלמל זאת שוב. ושוב. ואלוהים אדירים, אני בכלל לא מאמינה באלוהים.

סאלח, הבן של מוחמד (זה מ”ג’נין ג’נין”), משתתף עכשיו בסרט הישראלי החדש “ביקור התזמורת” וזאת הסיבה שבידיעות החליטו לעשות עליו כתבה והוא נכנס לתוך חיי.

בזמן האחרון גיליתי שאני נמשכת לטיפוס הלבנטיני. זה התחיל מהסנאי וממוצאו הערבי, והמשיך בצבי יחזקאלי הכול-יכול מחדשות ערוץ 10. והנה פתאום נגלה בפני הדבר האמיתי, לא עוד יהודי שהסבים שלו נולדו במרוקו או פרס, אפילו לא עוד “ערבי-ישראלי” (שע”פ בכרי זהו ביטוי מוטעה מהיסוד, ויש כוונות מדיניות-ציוניות מאחורי ההטעיה הזאת), פלסטיני!

אבל כנראה שזה לא רק השיק הערבי עושה לי את זה, כי גם נ’ השנייה, שנמשכת דווקא לבריטים חיוורים, מצאה את בכרי כליל השלמות.

אוף! אוף! כבר מזמן לא חוויתי כזה קראש ילדותי על מישהו. אני לא יכולה עם זה. התלתלים הצפופים, תווי הפנים המכורסמים, הזיפים, הנקבוביות המושלמות, שיער החזה שמציץ מהחולצה. והעיניים, הו העיניים. מבט חודר ומיוסר. סאלח, תעשה לי ילד, אני רוצה להפיץ את הגנים הנהדרים שלך בכל העולם.

מה שהכי לא ברור לי זה הבחירה התמוהה של ידיעות אחרונות לעשות כתבה עצומה + שער כרומו דווקא על איזה מייקל לואיס אחד, אישיות שכל מה שמאפיין אותה זה ריבועים בבטן. לואיס זה, שמדבר כאילו כרגע גילה את הבולבול שלו, מצטלם בלי סוף בפוזה פריס הילטונית אופיינית ומבט נבוב. נראה כאילו על כל תמונה שלו עבדו 18 סטייליסטים ו-15 מאפרים. בקיצור, הוא פקאצה מסוג זכר. הציטוט שהכי אפיין את הכתבה עליו היה “לסיום, לואיס יושב מבואס על ארגז כי שוב צילמו אותו מהצד הלא מוצלח”.

איך אפשר להשוות את גוש השרירים הדבילי הזה לייצור מדהים ומזוכך כמו בכרי, שהראיון איתו מתחיל בסיפור על איך הוא עזר לשכנתו ניצולת השואה לשים טיפות בעיניים?? סדרי העדיפויות במדינה שלנו כנראה באמת מעורערים מהיסוד, לא רק בנושא הקצאת תקציבים למגזר הערבי. אפילו תמונה באינטרנט של בכרי קשה למצוא.

בימים האחרונים יש הייפ סביב חברת הלוויות עלי שלכת, הלא היא חברת קבורה אזרחית, אלטרנטיבה חילונית לחברה קדישא. כזכור, ביום רביעי הוצת הקרימטוריום של החברה שבמושב חיבת ציון. בתגובה הכריז השר יצחק כהן (ש”ס) שיפעל להוציא את החברה מחוץ לחוק החל מהכינוס הבא של הוועדה לענייני קבורה (!), והשווה שריפת גופות לפתרון הסופי. יוסי ביילין הכריז מנגד שהוא לקוח עתידי של החברה (מה שגרר טוקבקים צפויים בעליל), ויורם קניוק כתב על חברה קדישא ש“זורקים יהודים מסכנים בתוך סמרטוט לתוך בור” וגם “יהדות היא יותר מאלה הלובשים בגדי פולנים מלפני מאות שנים ומצנפות של קוזאקים בחום של ארץ ישראל, אותה הם רוצים למלא בקברים”. באותו ערב נתנה להם עדי אשכנזי פרסומת בפרק בתכניתה שעסק במוות, בהם הציעו נציגי החברה להפוך את אפרה ליהלום. צעקנית, האשכנזי הזאת, אבל היא מצחיקה אותי. עוד קצת מר”צ, עוד קצת ש”ס, כתבה בה מתמרמרים תושבי חיבת ציון ששמו לב לריח המוזר, אבל לא היה להם מושג. בקיצור, עליז. 

 אני עצמי לא אדם של טקסים. הם לא חשובים לי ולא מרגשים אותי. את מוחם של אוהבי הטקסים אני נוטה לקטלג כמתקדם פחות, למרות שמובן שגם אני חוטאת בסמליות מפעם לפעם. לפיכך אינני צריכה רב שיספיד אותי, או חללית שתפזר אפרי בחלל. כשהייתי צעירה יותר חשבתי שיכול להיות מגניב לזרוק את גופתי אל אחת ממטחנות הענק לעיבוד בשר של זוגלובק, ולשווק אותה להמונים כטבעות עוף. אבל הרי גם זה סוג של טקס. היום כבר לא אכפת לי מה יעשו עם הגופה שלי, או לפחות כמעט שלא.  

ובכל זאת, כל עוד הדבר תלוי בי לא אקבר בקבורה דתית, וכך גם שאר בני משפחתי. זה ענין של עקרון, ולא של העדפה של ממש. כן, התמיכה ביזמה חילונית חשובה, אבל מאחר שאת פירותיה לא אזכה לראות שכן אהיה בת מינן, זו לא הסיבה האמיתית. אני מניחה שהקבורה שלך היא פשוט עוד צורה להגדיר מי אתה כשאתה חי, וחברה קדישא לא תתאים לי לשיק. משהו צריכים לעשות עם הגופה מטעמים סניטריים, ואין כרגע קבורה ללא טקס כלשהו. אז אם כבר חייבים טקס, שלא יכניסו לי לשם דת.  

זו כמו הדרישה לנישואין אזרחיים. שליטת הדת במנגנוני המדינה, חוסר ההכרה והגבלת זכות הבחירה הם המפריעים - ולכן אני יכולה להבין אנשים שנאבקים לאפשר אותם. אבל מעבר לעקרונות, מוזר לי ומאכזב אותי שזה חשוב כ”כ לאחרים. השמלה, שירים של הראל מויאל ברקע, הריקודים עם חמותך. מוזר. טקסים בעלי מעמד רשמי נראים לי כמו משהו מטורלל של אנשי דת, וכמו אנגלרד, לא נראה לי שיש להם משמעות מחוץ לקוסטקסט הדתי. בפועל, לא מבינה למה שלא יהיו את הטקסים הדתיים הללו לאלה שמעונינים בכך, והשאר פשוט לא יתחתנו.
אני מצפה מאנשים ללא דת שיהיו משוחררים מדפוסי חשיבה שזקוקים להגשמה של המופשט. אבל ברור לי שזה לא קורה בפועל, ולא רק שאני במיעוט, אני במיעוט של מיעוט. לראייתי, זה כאילו החילונות שלהם קיימת, אבל הרציונליות לא. את שני המאפיינים האלה אני אוהבת לשים יחד, כנראה לא בצדק.   

 
ואחרי כל זה, אספר שדבר אחד שאני בכל זאת אוהבת במוות היהודי הן התפילות היפות. אתה בבית הקברות, יש סמולטוק על הנכדה של ההוא ועל כמה נהדר היה בסיציליה, השמש קופחת והזמן לא זז. אבל אז החזן פותח פיו ושר את המזמור “אל מלא רחמים היושב במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה” בהגיה אשכנזית. כל אחת מהמילים בדיוק במקום שהיא צריכה להיות, בניגון הזה שהוא גם שלי וגם מאוד לא שלי.. תענוג. אז, איך אתם רוצים את דרככם האחרונה?

כשצעדתי הבוקר ליד גן הילדים ברחוב שלי, שמעתי את הקריאה “לינוי, תוריד משם את המריצה!”. הדבר גרם לי לחשוב לא רק על היכן בחר לינוי למקם את המריצה, אלא בכלל על התקופה הזאת, הגן. תקופה בה מילה מיותרת כמו “מריצה” היא ידע הכרחי, ומילים חשובות בהרבה כמו “אופציה” או “התמודדות” או “מקוריות” הן עוד אחת מהמילים האלה בשפת המבוגרים, שחולפות לידך. לא שזה מכוון, פשוט תמיד בגני ילדים יש מריצה. למה? לא יודעת. יש. 

מה כוללת השכלה של ילדה בגן טרום חובה? היא יודעת יותר ממני על חקלאות ובוטניקה, יודעת לזהות כמה חרקים, כמה ציפורים, חלק מהפרחים. היא לומדת על עונות השנה, מה קורה כשצהוב מתערבב עם כחול, שלבנות יש שיער ארוך ולבנים לא. כשהיא צובעת, היא מנסה לא לצאת מהקווים. לא לצאת מהקווים הוא האתגר הגדול ביותר לילדת גן. היא נאבקת בעצמה ולומדת לשלוט בתנועות היד. הגננות מעודדות אותה כשהיא מצליחה, ומעירות לה כשהיא נכשלת. אנחנו יודעים גם שהגננות רושמות בסופו של דבר הצלחה: היא הרי תמשיך לא לצאת מהקווים עד סוף חייה.  

ומה עוד? חגים. המון חגים וכמה סיפורים מקראיים. ללא ספק, הגן היה המקום בו ספגתי הכי הרבה יהדות בחיים שלי. כמה שאת אוהבת את הנרות ואת החלה כשאת ילדה, את הלהתלבש בבגדים לבנים. את מתחננת לאמא שתדליק נרות בחנוכה, את מחכה לארוחות שישי אצל סבאספתא, למרות שאת מצחקקת בקידוש ומקבלת נזיפה. את אוהבת את פסח אפילו יותר מאת פורים, כי כולם ביחד ויש הרגשה נעימה ונותנים לך לאכול יותר מביצה אחת ביום. אין אלוהים בחגים האלה, ובכלל, הקונספט זר לך: מי צריך אלוהים כשיש את אמא? והרי ענו לך פעם שבמשפחה שלנו אנחנו לא מאמינים באלוהים. 

מה אני זוכרת מימי הגן שלי? לא כל כך הרבה. אני זוכרת איך פעם הרגו הילדים אורי כדורי; את הילד הפוזל שאכל מהפחים, והיה אסור לדבר איתו; את הכינים, כמצב פרמננטי; את ההחלטה האומללה לקרוא לעבר תום מיטניצקי אחד שהיה גדול ממני בשנה “תום כתום! תום כתום!”. במידה מסוימת הוא צדק שהיכה אותי. זאת אומרת, הוא בכלל לא היה כתום.