פייסבוק זה רע. חופש זה טוב.
4 10 2007לא הספקתי להיות יותר מדי זמן בפייסבוק, וכבר גיליתי שלא זה המקום שאני רוצה להיות בו. לזוועתי זה נכון, כולם שם, באתר הארור הזה. כמעט כל מי שהכרתי אי פעם, או הייתי אמורה להכיר ולא הכרתי. וכדי להוסיף חטא על פשע, כולם מנסים להיראות מגניבים. כמה מהם באמת מגניבים? כלום ושום דבר.
הכל היה נחמד כשהשוותי דירוג של נסיכות דיסני עם שחר, אבל למצוא את זה שראיתי את ישבנו החשוף בכתה ח’, או את ההיא שדחפה לגוזייתה גרביים? לא תודה. למה צריך את כל זה? הרי אפילו לא חיבבתי את רוב אנשי העבר שלי. בגלל זה הם שם, בעבר. שנים אני עוברת לצד השני של הרחוב כשאני רואה מישהו מוכר, ועכשיו אני מצופה לנהל סמולטוק וירטואלי איתו נוסח “נטלי קיצרשמידט! יו, שנים…. איזה קטע. זוכרת איך אמרת לכולם להתרחק ממני ביסודי כי יש לי כינים? תשרפי, זונה. לא סתאאאם, מה קורה?” ואת כל זה אני אמורה לעולל לעצמי. למצוא לי “חברים” למאגר. ולא, (כמעט ש)לא אכפת לי איזה דירוג אני ב”האדם שהכי היית רוצה לשלוף חרק מישבנו”. יאללה, סוגרים את הבסטה.
איזה עולם אנחנו בונים כאן, בו כל אדם יכול למצוא אותך, את תמונותיך, דרכים ליצור עמך קשר, מקומות בהם עבדת, למדת, טיילת וכמה אנשים גייסת כדי להיות נינג’ה? אין לי אלא לצאת בקריאה נרגשת:
צאו משם כל עוד אתם יכולים!
לאלה שקשה להם, יש אפילו עצות איך.
6
6
6
6
6
6
*וברכות לווי, שהולכת ומזדקנת כמו כולנו.
זה בהחלט לא קשור לפוסט, אבל הגעתי לבלוג בעקבות צפייה בביקור התזמורת (פעמיים) והתאהבות נואשת במר בכרי ג’וניור (פעמיים), והפוסט בהשראתו היה פשוט נכון כל- כך.
נהניתי (גם אם בכאב קל בחזה) לקרוא.
!Way to go
נטלי קיצרשמידט הזו - אני זוכר אותה. היתה לה אובססיה לכינים. גם בתיכון. אבל נקמנו בה! יום אחד הגענו כולנו גלוחי ראש לכיתה ועשינו לה נה-נה-נה
היא פרצה בבכי מר. הסתבר שאמא שלה ניצולת שואה.
לכל דבר בחיים יתרונות וחסרונות. יש פלטפורמה, ויש אנשים. זה שני דברים נפרדים. אני עייף, אל תנסו להבין.
בכל מקרה, את דעתי בנושא פייסבוק כבר הצגתי בעבודה יצירתית לפני כשבועיים, אני בטוח שהמורה לאומנות היתה מאוד גאה בי על זה:
http://bits.blogli.co.il/archives/167
כמה אירוני שבאותו יום שבו התפרסם הפוסט הצטרפתי גם אני ל”רשת החברתית המובילה” הזאת.
W - אל תיתממי, כבר שלחת לי מאז מספר מבחני אישיות.
אלכסה - כמה טוב שאפשר להקליד ‘סאלח בכרי’ בגוגל ולמצוא את הפוסט אצלנו, כולל תמונה, הא?
במבי
אני מסכימה, אם כי זו לא תמונה טובה במיוחד (תלוי לאילו עיניים). אני ראיתי בה את דודי בלסר בימי קסטרו.
הנה אחת מספקת יותר:
http://www.iffkv.cz/image/7267-kapela-prijela.jpg
שבת שלום מרמת השרון.
רק שתדעי שנטלי קרשדשמיט מפלסת את דרכה האיטית לראשות נציבות מס ההכנסה, כך שיום אחד כולנו נצטרך אותה, והיא תגמול לנו על תגובותינו הרעות וחסרות כל הרגש.
W יקירתי, נקמת היורמים - ראית?
מההוא שמאוהב בנטלי קרטשמיט.
(ודבר אחרון : הבלוג חי קיים נושם ובועט באימאימא של כל מי שלא האמין בו, סחתיין עלינו)
צאו מפייסבוק, הא?
ד”ש לנועה קידרמן. היא בדיוק השוותה איתי פט פיבס.
מה שעצוב זה שאנשים מצטרפים לפייסבוק ואז מאבדים כל צלם אנוש. מתחילים לשלח באנשים אחרים כל מיני תמונות קטנות וקריאות גנאי. מי היה צריך את זה?
שחר ונ’ השניה - כן, אבל זה לא באמת, כי אף אחד מאנשי העבר שלי לא יודע שזו אני. אני יכולה להתמסר כל כולי לתמונות הקטנות וקריאות הגנאי שבצל דיבר עליהם, בלי הסמולטוק עם נטלי הנ”ל ודומיה. הטוב מכל העולמות בערך.
W
ודווקא את היתרון הגדול ביותר בפייסבוק פספסת, למרות שציינת אותו - “איזה עולם אנחנו בונים כאן, בו כל אדם יכול למצוא אותך”. לפני שבועיים ישבתי עם ידידה וחברה שלה הגיעה, החברה מצאה חן בעיני ואז הלכה לה. לא הייתי צריך לשאול את הידידה האם יש חבר בתמונה, גם לא הייתי צריך לבקש מהידידה את הטלפון של חברה שלה. וגם הידידה לא היתה צריכה להעביר את השאלה הלאה ואז להחזיר את התשובה. פשוט מצאתי את חברה של ידידה שלי בפייסבוק, כתבתי לה, החלפנו מעט הודעות ואז לקחתי אותה לארוחת צהריים בטבע (היה יום יפה).
פייסבוק, מבחינתי, הוא כמו דפי זהב ענק לבני אדם. אני לא מרגיש צורך ליצור קשר עם אנשים מהעבר שלי שאני בקושי זוכר (או זוכר לרעה) אבל זה כן נחמד שאם אני נתקל במישהו בחיים ואני רוצה ליצור איתו קשר ללא מתווכים יש לי דרך לעשות את זה.
מה שאתה רואה כיתרון, אני מאוד לא אוהבת. אני בהחלט לא אוהבת את הרעיון שאדם יכול למצוא אותך ישירות. הנגישות והיעדר הפרטיות הזאת יכולה להיות מנוצלת לרעה. אבל זה סיכון שאתה לוקח כמובן. אף אחד לא מכריח אותך להיות שם. W