מיי מייקל
28 06 2009ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ - מייקל ג’קסון.
אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע’ (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.
והיום שלחה לי י’ (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.
אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על “ג’ון בון ג’ובי דה קינג אולוויז!!!”, קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י’.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג’ובי שיושמע במהלך הארוע - ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט’ס בלאק-יו’ר בלאק) - התקליטן (!!) השמיע את ‘היל דה וורלד’. ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.
והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.
אני והמייקל שלי: כיתה ד’ (אם זכרוני אינו מטעני) הייתה כיתה בסימן מייקל. ביום הולדת של אותה שנה קיבלתי חולצה עם הדפס של האליל שבה עשיתי שימוש עוד שנים רבות. אני וחברותיי היינו שומעות את היל דה וורלד בריפיט בלי לדעת את המילים. מייקל הגיע להופעה בארץ והצטערנו שאנחנו קטנות מדי. האחים ה”גדולים” שלנו התחננו להורים שיקנו להם כרטיסים.
יש לי חבר, ט’, שסיפר לי אחרי שנים רבות, שהוא חלם שהוא הולך להופעה, ואח”כ האמין באמת ובתמים שהוא היה בה. זה סיפור המייקל שלו.
היינו ילדים קטנים ופותים. אם הוא היה באיזור הוא היה מנצל אותנו כהוגן.
במבי
נ.ב. נורא אהבתי את הפוסט ואת רוח הניינטיז שהביא.
נ.ב 2 - אני לא יודעת אם התגובה שלי כ”כ ארוכה כי באמת יש לי הרבה מה להגיד או שאני מנסה להתחמק מאמנות ז’נבה השלישית והרביעית.
אני הייתי בטחה שזה יהיה פוסט על חולצת מייקל ג’קסון הסגולה שלך.
ההיא שלבשת עד גיל 14 בערך(והיית ממשיכה עד עכשיו ללבוש אותה, אבל גדלת קצת מאז)
סליחה, הייתי בטוחה שבמבי כתבה את הפוסט(וזאת לא אשמתי כי היא הכריזה על פוסט חדש בפייסבוק)
אבל הסיפר על החולצה עדיין תקף, פשוט לגבי במבי.
בכתה ג’ הועד אסף מכולם כסף למתנת יומולדת אחידה, והציעו לכל ילדי הכיתה בחירה בין שתי מתנות - חולצה של בוורלי הילס 90210 או קסטה של מייקל ג’קסון.
חולצה, ברור, מי זה המייקל הזה?
W
כיתה ג’?? בג’ הוא עדיין לא היה להיט (וכשאת היית בג’ אני הייתי בב’, אז בכלל). חוץ מזה שיש הבדל של שמים וארץ - בג’ אתה עוד ממש פעוט זב חוטם, בד’ לעומת זאת, אתה בוגר בעל חשיבה עצמאית מפותחת.
א’ - את לא בסדר, את צריכה לכתוב סיפור משל עצמך, לא עלי והחולצה הסגולה, למרות שהיא הייתה משו.
במבי
בטח שהוא היה להיט! הוא הגיע לארץ באיזה 93, בייבי. זה אומר שמשהו בנתונים שלך לא בסדר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3737454,00.html
W
אבל מה החולצה הסגולה אומרת על הציצים?
הפעם אין שום קשר.
אולי תכתוב על הסיפור המיוחד של מייקל ושלך?
ב’
מיי מייקל (#2):
גם לי הייתה חולצת מייקל. וורודה פוקסיה משהו. מהתקופה שהיה שחור ומתולתל.
ואם זכרוני לא מתעתע בי אז זה היה שהייתי ממש קטנה - כיתה א’-ב’ כזה (כי זה היה בתקופה שהיתה לי גם חולצה עם ציור של נעליים ושרוכים אמיתיים ע”מ שאלמד לקשור - דבר שאני מתקשה בו עד היום…).
ותודה במבי על שעוזרת למקד את התגובות על מה חשוב באמת:
סנוב, את סיפור המייקל שלך כבר סיפרת??
כשאני הייתי בכיתה ו’ (וואו, זה היה מזמן), בשנת 93′, הוא הגיע לארץ. ט’, שהיתה אז חברתי, זכתה בעונג המפוקפק של ללכת להופעה עם הוריה ואחיה.
אני, לא נראה לי שהוא ממש עניין אותי.
שירצ, אני לא מאמינה, עברת את מחסום ה-10. מזל טוב!
ב’